הכותרת מספיק מושכת צומי מהאנשים הנכונים?

עוד מעט כבר לא אזכור עם כמה גברים היה לי סקסטינג.

עוד מעט כבר לא אדע מי אוהב אותי באמת.

אני כל כך רגילה לזה שרוצים לזיין אותי שזה הדבר היחיד שאני מצפה מגברים לרצות ממני.

אני מתנהגת כמו שרמוטה. אני לבד, כל כך לבד. משעמם לי ואני חרמנית ועל כן אני אתנהג כמו שרמוטה.

אני מדברת איתם, הם נדלקים עליי, אנחנו מלכלכים את השיחות שלנו, אני מרגישה כל כך שטחית.

עדיין, לא שכבתי עם אף אחד מהם. לא נגעתי באף אחד מהם. ואז מגיע מקרה בו אני שיכורה, הוא זר והכי סקסי שיש, אני מתחילה לגעת,

הוא לא רוצה אותי רק לסקס אבל אני כל כך שיכורה וכל כך רוצה אותו. הכרתי אותו רק הערב אבל אני כבר חצי ערומה והזין שלו בפה שלי. אני עוצרת את זה, זה מאוחר מדי. הוא טעים וזה מאוחר מדי. אני שרמוטה וזה מאוחר מדי.

רק לא מזמן הייתי של מישהו. היינו מאוהבים. הסקס היה מאהבה. הכל היה תמים, נקי ויפה וכמו שהיה צריך להיות. אני כבר לא נקייה ולא תמימה ושום דבר לא יפה. אני צריכה לשנוא את עצמי? אני כבר לא יודעת.

הוא מדהים, אבל אנחנו לא מתאימים. הוא לא גיימר באופי מספיק, הוא לא מוזנח מספיק, הוא לא חולני מספיק. הוא נדלק עליי בלי שהוא יודע על הבדיחות השחורות בראש שלי, על תפוז מכני, על רוק ועל סאדו. איפה המישהו שלא רק יידע או יבין, אלא גם יזדהה?

סבלת אותי במשך כל כך הרבה זמן. אהבת אותי ללא גבולות, התאהבת בי. נגעת בי. היית בתוכי. חשפת הכל.

אנחנו כל כך דומים. באיך שקשה לנו לקבל מחמאות, באהבה שלנו למוסיקה, בבדיחות שלנו, בדיבור שלנו ואני יכולה להמשיך עוד ועוד. זכיתי להיכנס לעולם שלך, לטעום ממנו, ללמוד ממנו. זכיתי לדעת מה אתה אוהב, מה אתה שונא, את מי אתה שונא. זכיתי להיות הבן אדם היחיד שבא לך לדבר איתו כשאתה עצוב או אובד עצות. אני עדיין לא בטוחה שהגיע לי כל הטוב הזה, אבל אני יודעת. אני יודעת שהיינו מתאימים, אני יודעת שהייתי שילוב של כל הידידות והחברים שלך, אני יודעת שהייתי הכי דומה לך מכולם. שהצחקתי אותך הכי הרבה. שלא היה לך משעמם איתי אף פעם.

ואני יודעת, תאמין לי שאני יודעת, הייתי מוזרה. זרקתי זין. אולי הייתי זיון רע?

אבל בסוף אתה פגעת בי הכי הרבה. לא היית שם בשבילי כשהייתי צריכה אותך הכי הרבה. ההבדל הוא שאני הייתי מוכנה לסלוח. על הכל הייתי מוכנה לסלוח, ועשית לא מעט דברים שאחרות היו חותכות ממך בגללם. אני לא יודעת באיזו פנטזיה אתה חושב שאתה חי.

כשבן אדם שאתה מאוהב בו מוכן לעשות הכל בשביל שיהיה לך טוב, הכל בשביל להתחיל מחדש ולפשט את הדברים, אתה צריך להבין שממשיכים. לא מוותרים. אני לא רוצה שתהיה עם מישהי אחרת. אני יודעת שהיא תהיה פחות סלחנית ממני, רוב הסיכויים שגם פחות מתאימה לך ממני. זה לא מה שאתה צריך. תמיד אמרת שאני הכי חכמה שאתה מכיר, תמיד פקחתי לך את העיניים. למה דווקא פה אתה לא מקשיב לי?

אני רוצה לפעול על פי הדרכים שלי, להיות ישרה איתך לגמרי, אבל אתה אטום. אתה לא מבין. אני יודעת שאתה מתגעגע. אני יודעת שאתה צריך אותי בשביל לבקר אותך, לשפר אותך, להיות לך לחברה הכי טובה.

חבל שאתה לא מבין, כי אני אמשיך הלאה. אני אמשיך הלאה ואתה תישאר תקוע באיזור הנוחות שלך, שאני באמת לא מבינה מה נוח בו כל כך. אתה לא מבין שאם תילחם קצת, תהיה מאושר. כמו במכון הכושר שאתה כל כך מכור אליו. אתה לא תשיג כלום בלי קצת עבודה, ואני לא מבקשת הרבה. העבודה העיקרית שצריכה להיעשות היא שלי.

חבל. זו המילה שמהדהדת בראשי ותמשיך להדהד. פשוט חבל.

זה שנמצא עכשיו בעיצומו של מאנצ׳ מהסרטים, או שוכב לו במיטה וצופה בסדרות מוזרות. אוי, איך שאני מכירה אותך. רגע, נחזור לעניין. אתה. אני חושבת עלייך.

היום היה יום מאושר, כל כך מאושר. מלא אנרגיות, אוכל טוב ואנשים טובים. חשבתי עלייך. כשהיינו בשיא של מערכת היחסים שלנו לא היה אכפת לי מכלום. יש לי אותך, אני חוזרת למיטה שיש בה אותך בסופו של יום, אני קופצת עלייך, כולם יכולים לקפוץ לי. אף אחד לא יהרוס לי את מצב הרוח.

עכשיו האושר הזה שלי לא תלוי בשום דבר. מצחיק, נחש מה כן תלוי? הדיכאון. זה שתוקף אותי ברפרוף בין כמה שירים, בצליל אקראי או לא אקראי של שיר שהקצב שלו סוחף אותי לעולמות אחרים. הדיכאון הזה הוא בגללך. בגלל מחשבות עלייך.

אני רוצה לדעת על מה אתה חושב, כל כך רוצה לדעת. לא רציתי לוותר, הייתי מוכנה לעשות הכל, בסוף הרפיתי. די. אבל זה הורג אותי עכשיו. איך אתה יכול? אני החזקתי אותך שפוי ויציב. החדרתי בך מודעות, בגרות, חוסן. אתה יוצא עכשיו לדרך חדשה עם דברים שלקחת ממני.

אני רוצה את זה בחזרה. אני אוהבת אותך, אתה יודע, אבל לא מגיע לך כבר. אתה אוהב אותי, אני יודעת, אז למה כל השטויות האלה? אני קשה, אבל מי אמר שהכל זה קצפת ותותים? 

אני פשוט בודדה. זו תקופה שאני כל כך צריכה מישהו, מישהו שאני אחזור אליו בסוף היום, למיטה שלו, ולא יהיה לי אכפת משום דבר. 

זה מחררפפפפפפפןןןןןן אותי שעכשיו יכולנו להיות ככה, במיטה, עירומים וחשופים כמו תמיד, הולכים עד הקיצון של הקיצון של להכיר אחד את השנייה, מקיפים את כל הנושאים שמעניינים אותנו, וככה כל לילה מחדש. אתה מתגעגע לזה כל כך. תמיד היית מתגעגע לזה. 

אני מתגעגעת לגוף שלך. איך שהייתי שוכבת עלייך והיית אומר לי שאתה יכול להיות ככה כל החיים. זה בדיוק מה שחשבתי, אבל בחרתי לא להגיד לך. אני יודעת, זה חלק מהבעיה, אבל אתה לא מבין שאני יכולה להבטיח ולקיים. בחיים לא הבטחתי והפרתי.

אני כל כך בודדה שאני כותבת כל כך מכוער ולא זורם וכבר לא אכפת לי. למה אני טורחת? אתה לא תראה את זה בכלל. 

כמה אופייני לי למצוא תירוצים לכתיבה המכוערת שלי.

אם אסיים את הפוסט הזה ב״היה שלום״ זה יהיה עצוב מדי. גם ככה הדמעות הולכות ומתרבות. תראה מה עשית, חתיכת אידיוט.