חייו של חייל גאה.

כמו אידיוט אני יושב מול המקלדת ובוכה.

זאת לא הרגשה של יום וגם לא של יומיים.

מאז שאני זוכר את עצמי יש לי את ההרגשה הזאת.

כולם תמיד חושבים שהכל מעולה.

אני תמיד מחייך, מסתיר הכל, אבל אף אחד לא חשב פעם לבוא ולשאול אם הכל בסדר.

ולפעמים, ברגעים כאלה, נמאס לי. פשוט נמאס לי.

כמה אני יכול לסבול את זה מבפנים?

אז הדמעות יורדות. ואז תמיד מישהו בא,

ואני חושב אולי לשתף, אולי להגיד ולספר.

אבל אז אני מנגב מהר את הדמעות, שאף אחד לא יראה, ולא מראה שום סימן להרגשה שיושבת לי על הלב.

וכשהוא הולך, הבכי רק מתחזק. אף אחד לא שם לב. אף אחד לא יודע.

מרגיש לבד, נפשית.

מרגיש שאין לי כתף אמיתית לבכות עליה.

אני יודע שאם אני אבקש, תמיד יהיה לי.

אבל הקטע הוא שאני לא רוצה. לא יכול. לא מסוגל.

כל כך נכון לעכשיו.

לא מצאתי משהו שיבטא יותר טוב את מה שאני מרגיש.

לפעמים אני מעדיף אם לא הייתי פה.

כל העצב הסתמי הזה לא היה.

I NEED SOMEONE.