חייו של חייל גאה.

"תפסיק לרחם על עצמך." חבר טוב שלי אמר לי.

זאת באמת הייתה שיחה שהייתי צריך. 

הוא קצת נתן לי סטירה ואני מעריך אותו על כך.

התנתקתי מכל הקהילה הזאת לפני חודשיים כשסגרתי את האטרף, הגרינדר והפסקתי ללכת לסאונה המגעילה הזאת.

אני לא יוצא למקומות של להט"בים.

אין לי כל כך הרבה חברים מהקהילה.

רוב החברים שלי סטרייטים, אני יוצא למקומות של סטרייטים

ואין שום מסגרת שבה שאני פוגש\מדבר\רואה הומואים.

והוא צודק, החבר הטוב הזה.

להפסיק להתבאס מזה שאין לי בן זוג אמיתי, כי אין לי זכות להתבאס בכלל.

אני לא עושה כלום בשביל להכיר מישהו.

וזה לא שאני לא רוצה, לא מעוניין או משהו כזה.

ההפך.

אני הכי רוצה בעולם ואני חושב שכל אחד שקרא כאן אולי חצי פוסט מבין את זה.

אבל באותה שיחה הוא הבין גם את הסיבה לבד.

הוא הבין שאני פוחד מזה.

אז כן, זה קשה לי.

זה מפחיד אותי, להיכנס לחיים של מישהו ולהיות חלק כל כך גדול בו וגם שהוא יהיה חלק מאוד גדול בעולם שלי.

כנראה בגלל זה תמיד חתכתי מוקדם עם אנשים.

תמיד יצאתי מוקדם לפני שזה נהיה רציני מדי.

ולא רק זה, מה אם הוא יפגע בי?

מה אם ניפרד?

מה אם אני אקשר אליו והוא יסרב?

תמיד ידידות שלי דיברו איתי על כאלה רגשות.

והתגובות שלי תמיד היו "אוי נו, תתגברי על זה, עדיף לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב כלל.

זה מקסים ונפלא ומושלם כשמישהו נהיה חלק כל כך גדול בחיים שלך ושזה הדדי. ואין מה להפסיד."

ותמיד חשבתי שאצלי זה לא יהיה ככה. כאילו, מה, זה מטופש לאבד מישהו כי אתה פוחד.

אבל בימים האחרונים אני קולט כמה זה נכון ודברים שרואים מכאן לא רואים משם.

אני חושב שרק מאז השיחה איתו הבנתי שזאת הבעיה שלי.

הפחד.

וזה דווקא משמח אותי.

אני שמח בימים האחרונים.

כי אני יודע בדיוק מה עוצר אותי.

עד עכשיו חשבתי לעצמי שאולי אני קצת חסר רגשות.

אולי אני משתעמם מהר מדי ויהיה לי קשה להיקשר למישהו.

אבל אני שמח שאני יודע שזה לא זה.

שזה רק פחד.

רק פחד.

אז אני אתגבר עליו, בסופו של דבר זה יקרה.

אבל בנתיים, הבעיה היא שאי לי איך להכיר אנשים.

ואני לא עושה כלום לגבי זה.

אז אני אומר לעצמי כל פעם מחדש,

תפסיק לרחם על עצמך.