אני מתגעגעת לזה שהשגתי ולא רציתי, אתם לא מבינים כמה זה נורא לדעת שהיה לך משהו ועד שלא איבדת אותו סופית לא הייתם באמת צריכים אותו.

אז אני מתגעגעת אליו מאוד, זה כ"כ קשה לדבר איתו כמו ידידים.

לשחק את זה שלא אכפת לי, כי זאת הייתה הצעה שלי, כי מה אני הודה בזה שאני צריכה אותו, שאני צריכה אותו מעבר לזה.

"מה את רוצה שנעשה עכשיו?"
"לא יודעת, אנחנו יכולים להיות ידידים או לנסות ולהסתכן בזה.."

"תחליטי את"

"לא יודעת, אני לא יכולה להחליט בשבילך"

אז הזמן החליט בשבילנו ושהרגשנו ששנינו מאבדים את זה, החלטנו להשאר ידידים ובמקום להגיד לו ישר ולדחוק אותו להסתכן, כי הוא לא מהאנשים שאפילו מתקרבים לקצה כדי להסתכל מעבר ובטח שלא לוקחים נשימה עמוקה וקופצים.

אז נשארנו שמה רק יכולים לדמיין מה יש למטה, הוא במרחק בטוח מהקצה ואני הייתי כבר כ"כ קרובה, ראיתי את זה ואהבתי מה שיש שם.

זה לא שאני לבד, אני לא אבל הוא תמיד יהיה זה שלא השגתי, הזה עם טעם במוזיקה כמו שלי, הזה שבחיים לא נתנן לי הרגשה שאני חופרת לו, הזה שהיה לי כ"כ הרבה תוכניות איתו..

אני לא יודעת מה לעשות, יש לי רצון לדבר איתו ולהגיד לו שאני לא יכולה להות ידידה שלו וקשה לי עם זה או להמשיך לקוות שכמו שאני לא בדיוק אפילו לבד עכשיו אבל עדיין חושבת עליו ואולי יום אחד יהיה לנו סיכוי?