אני חושבת שזו המשאלה הכי גדולה שלי: לראות את העולם כפי שהוא. 

עם כל הבעיות שצצות בחיי, הבעייה הכי גדולה היא לראות את העולם כפי שהוא. אני פשוט לא מסוגלת לראות אותו כמו שצריך: בין אם זה שאני חושבת שX וY שונאים אותי, או החתכים שאני יודעת שהם קיימים אבל אין כלום על ידי, או העובדה שאני מאמינה לדברים דימיוניים לחלוטין או האמונות כלפיי עצמי. 

כל הדברים האלה הם כמו דימיון, אבל הם אמיתיים בשבילי. אני יודעת שככה לא נראה העולם בעובדה -אנשים אחרים שאני סומכת עליהם אומרים לי את זה יום ולילה- אבל בשבילי זה עובדה. אמיתי לחלוטין.  

אני לא רוצה רחמים עצמיים. לפי דעתי רחמים עצמיים זה בין הדברים הכי מלוכלכים ומגעילים שיש. אני פשוט רוצה לפרוק את מה שעובר עליי, לספר אותו. זה דבר רע?

אני חיפשתי מקום לכתוב בו את ההא והדא שעובר לי במוח 

ואני דיי התגעגעתי אז... למה לא? 

אז שלום. היו לי הרבה כינויים (גם פה וגם לא פה) אבל אני אשמח אם תקראו לי סאנווינג. 

בת 18, כיתה י"ג, משלימה בגרויות. 

נעים לחזור (: