הנה, זה קורה שוב. הירח התמלא והלהקה מתאספת ביער שליד הבית של המשפחה שלי. מייללת אל הירח. אני רואה אותם מהחלון בחדר שלי, יודעת שעוד מעט יגיע תורי. אני מרגישה כאב עז מפלח את אזור עצם הזנב. האוזניים שלי מנסות להתארך לצורה לא טבעית במעלה ראשי. אני נאבקת בדחף להשתנות. לא... הפעם אני לא מוותרת.
אני בת שתיים עשרה. ננשכתי לפני שנתיים, גיל צעיר יחסית. אני זוכרת את הפעם הראשונה שננשכתי, את כאבי התופת הנלווים להשתנות. יש אנשי זאב בני מזל שלא מרגישים כאב בהשתנות, אבל אני לא זכיתי בכך. חודש אחר חודש מאז כל פעם אני נאבקת בהשתנות שלי.
אני לא אוהבת להיות זאבה. אני לא זוכרת שום דבר מחיי האנושיים. אני משוטטת ביער עם הלהקה וצדה חיות קטנות, כמו סנאים ושפנים. אני בכלל צמחונית. כשאני נזכרת אחרי ההשתנות בטעם הדם על שפתיי אני חשה דחף להקיא. אני נזכרת במעשיי בתור זאבה כמה דקות אחרי שאני משתנה חזרה. פרץ כאב מתחיל בחניכיים שלי, השיניים שלי מנסות לגדול. אני מחניקה צרחה.
אני כושלת לעבר המראה בחדרי, רואה שהשיער שלי קיבל גוון כסוף בהתאם לצבע הפרווה שלי. "לא...", אני ממלמלת," אני לא יכולה... לא. אני לא משתנה הפעם".
הלהקה ממשיכה ליילל. אני כל כך רוצה להצטרף אליהם, להשמיע את קולי לירח. אבל לא, אני חזקה. אני לא אשבר. לא עוד פעם. עורי מתחיל לגרד, ושכבה קטנה של פרווה כסופה מתחילה לצמוח עליו. אני מתאמצת, והפרווה נעלמת. כל גופי כואב. אני לא יכולה לסבול יותר!
אני פותחת את דלת חדרי ורצה במהירות לעבר דלת הכניסה. אמא מסתכלת עלי בבהלה.
"זה קורה שוב? נכון?" עיניה מוצפות דמעות. אני מהנהנת, ויוצאת בטריקה.
אני מוותרת. האוזניים מתחילות להתארך, השיניים משתנות, הפרווה צומחת, הזנב בוקע. בגדיי נופלים ארצה. אני מייללת מכאב. אני מגבירה את מהירות ריצתי. לאט לאט אני עוברת מהליכה על שתיים לארבע. כשאני מגיעה ללהקה, אני כבר זאבה שלמה.
המחשבה האנושית האחרונה שלי חולפת במוחי -
נכשלתי.
הזאבה ייללה לתוך הלילה.

*******