היא הסתכלה בעיניו הגדולות, העצובות. "אני עושה את זה", הכריזה. "לא משנה מה תגיד, אני עושה את זה".

הוא היה מודאג. "את לא יכולה! מה עם ההורים שלך? החברים? מה איתי?"

היא נאנחה וחיבקה אותו, והוא החיר לה חיבוק. היא התרוממה על קצות האצבעות ולחשה לו באוזן. "אז תצטרף אליי".

הוא החוויר. הוא לא ידע איך להגיב. 

היא הבחינה במצוקה שלו, והפסיקה לחבק אותו. "אתה לא חייב", לחשה.

הוא נשם עמוק. "א-אני יבוא", גמגם. "אני יבוא איתך".

היא מחאה כף בשמחה. "תארוז את הדברים, בחצות ניפגש ליד השדה".

הוא הנהן. הוא עדיין לא היה בטוח שהוא עושה את הדבר הנכון.

הם נפרדו, יודעים שבלילה הם ייפגשו וייברחו מכאן.

למחרת גילו משפחותיהם שהם נעלמו. המשטרה חיפשה, השכנים ריכלו.

וכלום. לא מצאו כלום.

עכשיו הם סוף סוף חופשיים.

היא.

הוא.

הם.

ביחד.