לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


כתיבה להרגעת הנפש. תמיד אשמח, כמובן, לתגובות בונות.

Avatarכינוי: 

בת: 24

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2013    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930




הוסף מסר

11/2013

ילדת זאב - פרק ראשון


הנה, זה קורה שוב. הירח התמלא והלהקה מתאספת ביער שליד הבית של המשפחה שלי. מייללת אל הירח. אני רואה אותם מהחלון בחדר שלי, יודעת שעוד מעט יגיע תורי. אני מרגישה כאב עז מפלח את אזור עצם הזנב. האוזניים שלי מנסות להתארך לצורה לא טבעית במעלה ראשי. אני נאבקת בדחף להשתנות. לא... הפעם אני לא מוותרת.
אני בת שתיים עשרה. ננשכתי לפני שנתיים, גיל צעיר יחסית. אני זוכרת את הפעם הראשונה שננשכתי, את כאבי התופת הנלווים להשתנות. יש אנשי זאב בני מזל שלא מרגישים כאב בהשתנות, אבל אני לא זכיתי בכך. חודש אחר חודש מאז כל פעם אני נאבקת בהשתנות שלי.
אני לא אוהבת להיות זאבה. אני לא זוכרת שום דבר מחיי האנושיים. אני משוטטת ביער עם הלהקה וצדה חיות קטנות, כמו סנאים ושפנים. אני בכלל צמחונית. כשאני נזכרת אחרי ההשתנות בטעם הדם על שפתיי אני חשה דחף להקיא. אני נזכרת במעשיי בתור זאבה כמה דקות אחרי שאני משתנה חזרה. פרץ כאב מתחיל בחניכיים שלי, השיניים שלי מנסות לגדול. אני מחניקה צרחה.
אני כושלת לעבר המראה בחדרי, רואה שהשיער שלי קיבל גוון כסוף בהתאם לצבע הפרווה שלי. "לא...", אני ממלמלת," אני לא יכולה... לא. אני לא משתנה הפעם".
הלהקה ממשיכה ליילל. אני כל כך רוצה להצטרף אליהם, להשמיע את קולי לירח. אבל לא, אני חזקה. אני לא אשבר. לא עוד פעם. עורי מתחיל לגרד, ושכבה קטנה של פרווה כסופה מתחילה לצמוח עליו. אני מתאמצת, והפרווה נעלמת. כל גופי כואב. אני לא יכולה לסבול יותר!
אני פותחת את דלת חדרי ורצה במהירות לעבר דלת הכניסה. אמא מסתכלת עלי בבהלה.
"זה קורה שוב? נכון?" עיניה מוצפות דמעות. אני מהנהנת, ויוצאת בטריקה.
אני מוותרת. האוזניים מתחילות להתארך, השיניים משתנות, הפרווה צומחת, הזנב בוקע. בגדיי נופלים ארצה. אני מייללת מכאב. אני מגבירה את מהירות ריצתי. לאט לאט אני עוברת מהליכה על שתיים לארבע. כשאני מגיעה ללהקה, אני כבר זאבה שלמה.
המחשבה האנושית האחרונה שלי חולפת במוחי -
נכשלתי.
הזאבה ייללה לתוך הלילה.

 

*******

אני פוקחת עיניים. אור הבוקר מסנוור אותי, ולאט לאט אני רואה את הסביבה שאני נמצאת בה. אני מכירה את המקום הזה. אני בתוך צמחייה סבוכה קרוב לבית שלי, אבל מה אני עושה פה? אני נזכרת.

"... אני רצה עם הלהקה ביער. הירח מאיר עלינו ורוח קלילה נושבת. זאב האלפא: זאב עם פרווה שחורה שבורקת לאור הירח מוביל אותנו למעבה היער. אני מבחינה בסנאי, אני פונה לכיוונו –"

אני רועדת. אני קמה ומקיאה לאחד השיחים שמימיני. אני זוכרת את הסנאי הזה. לפני כמעט חודש חתול אחד כמעט טרף אותו, אבל אני הצלתי אותו. יש לו צלקת באותו המקום. כמה אירוני שאני זאת שהביאה למותו. אני מתאוששת לאט לאט, למרות שאני עדיין מזועזעת. אני הולכת לקחת את הבגדים שלי. כל פעם שאני משתנה, אמא שלי יוצאת החוצה כדי לאסוף את בגדיי ושמה אותם בארגז עץ קטן ששמנו מתחת לאחד השיחים, לא רחוק מאיפה שאני נמצאת כרגע. אני מגיעה אל השיח שנמצא בין ארבעה עצים, מזיזה אותו ומגלה את הארגז. אני מוציאה ממנו את הבגדים, מתלבשת במהירות ופוסעת לכיוון הבית. אני מרשה לעצמי לבחון לרגע את היער. באור היום, שלא כמו בלילה, המקום הזה מרהיב בגווניו. הצמחים לא מוגבלים רק לצבעי ירוק, אלא גם לפרחים אדומים וכחולים פה ושם והאדמה בצבע חום עשיר. זה מקום יפיפה, אני חושבת לעצמי. רק חבל שבלילות ירח מלא הוא... מפחיד כל כך. אני ממשיכה להתקדם. אני יוצאת מהיער, וליד הכניסה של הבית אני רואה נער בערך בגיל שש עשרה. הוא מותח את ידיו, מרים את ראשו למעלה ומחייך בעוד קרני השמש מאירות על פניו. 
אני מזהה אותו. זה נייט, אחד מחברי הלהקה שגילו הוא הכי קרוב לגילי. אם יש מישהו שאני לא יכולה לסבול בעולם, זה הוא.
הוא מבחין בי ומחייך. "מה שלומך, תיאו?".
אני נושמת עמוק. הוא יודע שאני שונאת שקוראים לי כך. "לא קוראים לי תיאו, אתה יודע את זה".
"סליחה, פשוט אם אני הייתי במקומך הייתי מעדיף שיקראו לי תיאו ולא תיאודורה".
אני עושה פרצוף. "אבל אני מעדיפה את השם תיאודורה, תודה רבה. עכשיו אני מתכננת להיכנס לבית שלי, אם לא אכפת לך".
נייט מושך בכתפיו, "תיכנסי".
אני נאנחת, וממשיכה לכיוון הדלת. "קיוויתי..." הוא מתחיל לומר.
אני נעצרת, ומסתובבת לכיוונו, "כן?".
הוא משפשף בידו את העורף. "קיוויתי שאולי תסכימו להשאיל לי זוג נעליים. א-אני איבדתי את שלי..." הוא מתחיל לגמגם. כנראה שלא נעים לו, אני מנחשת, אולי עוד יש לו תקווה.
"בטח. אתה יכול לקחת את אלה", אני מצביעה על זוג נעליים שנחו ליד פח האשפה, כמה מטרים מאיתנו. "אלה נעלי העבודה הישנים של אבא שלי. תיקח אותם, זאת אומרת, אם לא אכפת לך שיש בהם חורים".
הוא נאנח בהקלה. "תודה. אני אחזיר לכם אותם בקרוב".
"אתה לא צריך. אבא שלי קנה חדשות ותכנן לזרוק את אלה לזבל".
"אה, טוב", הוא ניגש לנעליים ונועל אותם. "צריך עוד משהו?" אני שואלת.
"לא, תודה. את כבר יכולה להיכנס לבית שלך, תיאו".
אני מגלגלת עיניים. יש אנשים שפשוט לא משתנים. אני מסתובבת ונכנסת הביתה.

נכתב על ידי , 7/11/2013 18:56  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אני זאת ההגדרה במילון לסתומה בלחץ.


-

ככה לפחות הם אומרים לי. או שבכלל זאת הייתי אני?
אם אני כזאת, אז שלפחות יעזרו לי עם זה. ביקשתי לבת מצווה שק איגרוף להוציא עצבים, והם סירבו. אני כותבת וכותבת, והם אומרים שאני יותר מידי מאמצת את עצמי. אני מציירת, והם אומרים שאני מנצלת את הזמן לרעה.
אז אני לא. וכהוכחה לזה, אני הולכת להחזיר לחיים את הבלוג.
לא שהוא היה בחיים בכלל.
נכתב על ידי , 6/11/2013 21:07  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: סיפורים , פאנפיקים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAmyJ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על AmyJ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)