עכשיו זה נגמר כבר אין שאלות או ציפיות.
עכשיו זה בטוח זה הגיעה גם אלינו.
לעמוד שם להסתכל אל השמיים להשפיל מבט.
זהו זה כבר פה תחושת החוסר נעימות הזאת משתלטת עלייך.
זה ברור לשתינו שזה הסוף זאת רק שאלה של זמן עד שזה יתפוצץ לי בפרצוף.
איך אפשר למחוק את מה שהיה אך אפשר למחוק את המחשבות כשהכאב דופק לי מבפנים.
שמפריע לי כל מה שאומרו לי ובעיקר מה שהיא אמרה.
ההתנהגות שלי וגם שלה.
שאני
מאבדת את עצמי כי היא גרמה לי לחשוב שמה שקרה לא אמיתי שהכל המצאתי מפרי
דמיוני.
הרגשה מוזרה של חוסר ביטחון כאילו החושים שלך בוגדים בך ומתערבבים
עם הדמיון.
אולי באמת הכל אצלי בראש הוא שככה יותר נוח לה שאני אחשוב.
אולי אני מסתירה אותך מבחוץ אבל את מחביאה הכל בפנים.
שומרת בתוך טיבה קטנה לא מספרת, מחייכת אליי כאילו כלום לא היה.
אך אפשר לשאול אותה כשהתשובה לשאלה שלי דיי ברורה זה הכל בראש שלך זה בכלל לא קרה.
אך אפשר למחוק תחושה כזאת מין תיסכול עם עצמך שאולי באמת השתגעתי ואת כל זה אני ממציאה.
שלא היה שם כלום שמה שקראתי לא נבראה,שמשקרים לי או אולי אני לעצמי.
תחושה שלא רוצים יותר כי כבר כלום לא יכול להיות יותר טוב.
להיות שם איתי לידי ולהיות לא אמיתי.
אז מה עכשיו מה עושים מה אומרים.
להמשיך? לנסות? לחכות? הוא שפשוט להפנים.
בא לי לברוח, לשכוח, לצעוק לצרוח.
למה
גם עכשיו שאני פה ממש מולה אני לא מסוגלת להגיד לה למה כל זה באמת קרה.
למה
לא רציתי יותר או להעיז לשאול אפילו אותה.
פשוט בלי לשפוט או להתעצבן אחת
על השניה.
לעמוד ממול להתבונן ישר בעניים בלי לפחד אך זה יצא לא להסתכל לצדדים בדיוק כמו שאני עושה עם כל האחרים.
להגיד מה היא גרמה לי להרגיש מה עובר לי בראש.
כמה כואב לי,שורף לי, שמח לי, הוקל לי מבפנים.
שונאת?אוהבת? ממשיכה לא חוזרת!
משחקת איתי כמו בובה זולה פשוטה.
אולי פשוט טוב לה ככה והיא עושה בדיוק מה שהיא רוצה, לבד היא נראת הרבה יותר שלמה.
הוא שהיא פשוט שחקנית ממש טובה.
ואני
מהצד מתבוננת לא מצליחה לשחרר בלי לשפוט כל מה שהיא עושה.
איפה כל הרגשות שהיו גם הם בתוך הטיבה מוחבאים שם עמוק בפנים או שזה בכלל לא היה.
אין כבר מה לשאול אין שום דרך חזרה כי בשבילה זה טוב ככה היא סוף סוף חופשיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: