ולי יש עדיין שיניים לבנות. אני סתם שמנה. אמא שלי מאז ומתמיד דאגה למראה שלה יותר מידי. היא תמיד היתה מספר לי שאחרי הלידה שלה אותי נשארה שנה שלמה במידה 42 (רחמא ליצלן) אחרי שאת רגילה להיות מידה 36 עם גוף של נערה פתאום הגוף שלך משתנה. היא היתה מספרת ומחפשת ממני מבט הזדהות. אין לי מושג  איך זה מרגיש מידה 36 כי רוב הסיכוי שהייתי קטנה מידי בכדי לזכור איך זה מרגיש. והזכרון הראשון שלי בחנות בגדים הייתי מדיה 44 וזו המידה הכי נמוכה שהייתי בה אחרי גיל 12 לדעתי...כל החיים שלי אמא שלי נכנסה לי לצלחת, העירה לי, ירדה עלי ואמרה לי להפסיק לאכול. שאני פוגעת בעצמי. עכשיו כן, יבואו כל אלו שיגידו שזה מאהבה. אז תדחפו את האהבה הזו לתחת. צריך להיות הורה די מטומטם כדי לחשוב שאם תלחם בילד שלך לא לאכול הוא יפסיק לאכול. תעשו הכל רק אל תעירו לו. אל תגרמו לו להרגיש כמו לוזר. כמו מכוער. כמו משהו שאתם מתביישים בו. במקום תדאגו לחזק את הביטחון שלו, לצאת איתו להליכה או רכיבה באופניים ולדבר איתו על כל דבר רק לא על אוכל. תאמינו לי ילדים ובני נוער שמנים יודעים בדיוק מה בריא ומה לא. אתם לא אלו שתפתחו להם את העיניים. אבל זה שתאהבו אותם ללא תנאים .. זה פרייסלס.

אמא שלי, אמנם לא מי יודע מה בריאה בנפשה, אבל זה די ברור לי שיש לה הפרעות אכילה די רציניות. תמיד היו. תמיד אכילה היתה מלווה בהמון רגשות אשמה. לא היתה צריכה לאכול עוד חתיכה מהעוגה? למה צריך להוסיף עם מנה. פאנטית. היום זה הגיע למצב הכי חמור. היא אנורקסית. שוקלת 39 קילו וחושבת כמה קלוריות יש בכל דבר. מחליא. ולטפל במצב הזה בגיל שלה עוד יותר קשה תאמינו לי. מצד שני נמאס לי לחשוב שאני שמנה כי היתה לי אמא עם הפרעות אכילה. כמה אפשר להאשים את ההורים. מגיע גיל מסויים שאנו צריכים לקחת אחריות על עצמנו...על גופינו. אז כן אני אוהבת את עצמי ואוהב את עצמי בכל משקל. אבל די...זה באמת נמאס לחפש אשמים כל הזמן.. אני שמנה כי אמא שלי דפוקה, אני לבד כי אני שמנה, אף אחד לא רוצה אותי כי אני שמנה...די זה שטויות. המציאות הזו חייבת להשתנות ולא...דיאטה זו לא הפתרון. דיאטות זה מתכון להשמנה. הפתרון זה להפסיק להתעסק עם זה. להפסיק להתעסק עם השומן הזה ועם אוכל. להיות יותר פעיל גופני ולעשות דברים שועושים לי טוב. להפסיק לחפש אשמים.

לקח אחריות.

די

רוצה שינוי