מאז שאני זוכרת את עצמי מחכה בתור למשהו, לספר, לרופא השיניים או לכל משהו אחר ומעלעלת במגזיני "לאשה" מצהיבים וקרועים בקצוות חשבתי שזה עיתון שיטחי. לא סתם שיטחי אלא עיתון שכל אישה שמצולמת בו עוברת פוטושופ. עיתון שלא נותן לנו באמת את הכוח הנשי האמיתי שמגיע לנו. פה ושם היו כתבות טובות שנתנו איזה זיק תקווה שיש שם קצת עומק. אבל מידי פעם אני נתקלת בכזו שיטחיות, כזה טימטום וסליחה..טיפשות. פשוט טיפשות.

קשה לי להאמין שמגזין "לאישה" יורד לזנות עם כתבות כאלו. איך אפשר לאמר לנשים אחרי גיל 35 שהסיכוי שלהם למציאת אהבה קלוש עד לא קיים. איזה מן חיים יש בעולם כזה מלא ציניות ושליליות? משפטים בלתי נסלחים בעליל: " הסיכויים שבמושב האוטובוס לידך ישב עלם חמודות שימצא חן בעיניך, ממש כמו שאת מצאת חן בעיניו - אפסי עד לא קיים", "ואם את חושבת שבזמן הטיול עצמו, כשתמעדי, ירוץ לעזור לך דווקא ההוא, המהמם, ששמת עליו עין, אז תשכחי מזה. הוא לא יודע בכלל שאת שם", והכי מקום "

ועכשיו, בנות ה-35 פלוס, היפות, המוכשרות, עם הלב הרחב, שאין להן חבר כרגע וגם לא היה להן חבר בשנה או בשנתיים או אפילו יותר האחרונות, יפות ויקרות שלי, פשוט תשלימו עם העובדה שיש דברים שלא נועדו לקרות.

אולי כשתשלימו עם העובדה הזו, אז פתאום הוא יגיע. אולי. אני, באופן אישי, לא הייתי בונה על זה".

עכשיו תגידו לי אתם איך אפשר לכבד מגזין נשי שמרשה לעצמו לפרסם כזו כתבה. איך אפשר לכבד נשים שכותבות בצורה כזו לנשים אחרות.

מוות התקווה והחיוביות הוא יותר גרוע מהכל. ומי שרוצה לחשוב שבגיל 35 נגמר לה הכל כבר עדיף שתתקע כדור בראש. אני לא מבינה איך אנשים הפכו להיות כל כך ציניים. כל כך מתוסכלים ומרירים. גברת נועה רון היקרה, אני לא יודעת איזה מסר ניסית להעביר אבל אני ממש לא הבנתי אותו כנראה.

 ומי את בכלל שתשדדי את התקווה, האמונה והאהבה של בנות ישראל?

תקראו לי רומנטיקנית אבל לכל אחד מגיע אהבה. גם למי שלא מגיע-מגיע!

ולכל אחת יש מישהו שם שמחכה לה. אני אף פעם לא אפסיק להאמין בזה. לא משה כמה כתבות בלאישה יגידו לי אחרת.

קוסטה בראווה-HERE I COME!