מכירים את כל אלפי ה"נשמות הטובות" שמכירים אתכם בערך שנייה וחצי וכבר יודעים מה הכי טוב בשבילכם ומה לא? מילא אנשים שמכירים אותנו טוב, אליהם כבר התרגלנו. אבל אנשים שמכירים אתכם שנייה וחצי?? זה שיא החוצפה! מי אתה שתגיד לי מה אני צריכה ולא צריכה לאכול? אתם יודעים מה הכי מעצבן בכל אותם ייפי נפש שנותנים לנו הצעות בחינם? שהם באמת חושבים שזה משהו שלא שמעתי בחיים ושזה הולך לפתוח לי את העיניים. כאילו שהם הולכים לתת לי את הקוד הסודי לשבירת הצופן של כספת האושר הנצחי. אז הנה חידוש לכל אותם אנשים: אנשים שמנים יודעים שהם שמנים! כמו שאנשים שמעשנים יודעים שזה לא בריא. אבל אתם יודעים מה? זה עניין שלנו ורק שלנו. אדם שמן שרע לו עם עצמו יכול לעשות כל שבכוחו לרדת במשקל מה שכן זה ממש לא עניינכם! תתפלאו אבל יש אנשים שלא כל כך רע להם להיות בגוף שלהם אפילו אם יש בו 30 או 40 קילו יותר מהאדם הממוצע. וכל אותם אנשים שחושבים שאת על סף מוות כי את שמנה. כל אלה שמאמינים ששמן=חולה. ראבק אני בחיים לא הייתי חולה בשום דבר פרט לשפעת (טפו טפו טפו) ולחץ הדם שלי בחיים לא עלה או ירד יותר ממה שהוא צריך. כל חיי הייתי בחוגי ספורט, בלט, התעמלות קרקע, ג'ז, יו ניים איט. ועד היום אנשים בשוק מזה שאני יכולה לעשות פאקינג אשפאגט. מה קרה? אני בסך הכל שמנה! מה כבר עשיתם ממני? ואני מנסה לחשוב למה בן אדם שבחיים שלו לא ראה אותי, לא מכיר את אמא שלי או את הכלב של השכנים, צריך להשפיל אותי או להביך אותי? למה? אני אמורה לחשוב שבאמת איכפת לו אם אני אחטוף איזה התקפת לב בעוד עשרים שנה? או שהפנים היפות שלי "מתבזבזות" על הגוף שלי? או אולי זה משהו גדול מזה כמו שטוענת קמרין מנהיים בספרה. האם אנחנו כחברה מתביישים להיות במחציתם של אנשים שמנים? האם אנשים שמנים גורמים לנו לרחם עליהם? לבוז להם? להיגעל מהם? מנהיים בספרה מחלקת את האנשים האלה לשני קבוצות ואני מסכימה איתה לחלוטין. הקבוצה הראשונה אילו אנשים רזים שהיו כאלה כל חייהם ופשוט קשה להם עם העובדה שיש אנשים שמנים בעולם והם חייבים לדחוף את האף שלהם ולתת צרור עיצות שהם הרזים מיישמים ומצליחים להישאר רזים ("למה שלא תאכלי ירקות ותעשי קצת ספורט?") ויש את הקבוצה השנייה המורכבת מאנשים שהיו פעם שמנים אבל ירדו הרבה במשקל והם…איך לאמר "ראו את האור!" והם רוצים להטיף לנו לשנות את הרגלי חיינו הגרועים כי הם עשו זאת! הם שם! הם יודעים יותר טוב!

אז אם להיות לגמרי כנה, פעם כשעוד הייתי לוקחת אותם ללב, הייתי נעלבת עד עמקי נשמתי, ופעמים רבות אפילו בוכה. היום בן אדם כזה לא משנה מאיזה קבוצה הוא, פשוט מסכן. ותאמינו לי שהוא מצטער על כל רגע שפתח את פיו לשטן. ושלא תחשבו שאני כועסת או מתנפלת. חס וחלילה! הכל בנועם, הכל בחיוך ובאין סוף סבלנות. עד שהם קולטים שאני אוהבת כל קילוגרם מיותר בגוף שלי. שאני מתה על החזה שלי, על הבטן, על התחת, על הפנים ושום דבר שהם יגידו לא ישנה את זה.

שבוע שעבר בת דודתי התארסה. אני ממש לא אוהבת אירועים משפחתיים בד"כ ופרנקלי היא שייכת לצד במשפחה שאני לא ממש אוהבת. מאחר ואני לא טיפוס צבוע לא הלכתי. לפני כמה ימים הוריה הגיעו לבית הורי לביקור וכמובן לוודא שהורי לא ישכחו בטעות להגיע לחתונה ($$$). בכל מקרה אני בדיוק חזרתי מיום עמוס ומעייף, של עבודה מרובה והתרוצצות ברחובות ת"א בחיפוש אחר הדירה המושלמת (ומי ששומע על דירת שני חדרים מרווחת במצב טוב עד 450 דולר נא להודיע לי) והכנתי לי משהו לאכול. לא משנה כרגע מה הכנתי, לצורך העיניין בוא נאמר שזה לא הכיל ירקות בשום צורה. ואז הדודה החוצפנית שלי, שכל חיי אף פעם לא ממש התעניינה בשלומי ופרט לשלום-שלום לא החליפה איתי ולו מילה שחוקה אחת, וגם עליה יש משקל עודף לא מבוטל, באה אלי, שמה לי יד על הכתף, ככה באמצע הלעיסה (כמעט נחנקתי מהזונה) ואמרה לי: "את יודעת שסיווני (הבת דודה) ירדה עשרים קילו? חבל שאת לא עושה דיאטה. ככה מאוד קשה למצא חתן וחבל עליך שלא יצא ממך כלום ולא תגיעי לאף מקום בחיים". זהו! כאן עלו לי הפיוזים! הווריד האמצעי בצד המצח שלי התנפח לגדלים היסטריים. לקחתי נשימה עמוקה ועניתי לה "קצת תמוהה לקבל עיצות דיאטה ממשהי שבעצמה סוחבת עליה משקל עודף, אבל נניח. חבל לי שאת חושבת שיש קשר בין להשיג אהבה לבין משקל עודף, כי זה מראה על רמת אינטלגנציה מאוד נמוכה. אבל אני אוותר לך כי את משפחה. כל הכבוד לסיווני שירדה כל כך הרבה במשקל ואני באמת מקווה שזה עשה אותה יותר מאושרת. אבל אם את כבר בקטע של השוואה ביני לבינה ומי תגיע לאן בחיים בואי נראה. היא בת 29, עובדת בתור פקידה במוסך (ועם זה ממש אין לי בעיה) מאז שהשתחררה מהצבא, אותה משכורת אותו הבוס. אני בת 25, מתחילה תואר שני, עובדת כמנהלת בחברת תקשורת גדולה, עושה פי שתיים יותר כסף ממנה, ממך ומבעלך בואי נחשוב מי לא יגיע רחוק בחיים? ואם את באמת חושבת שכמה קילוגרים ימנעו ממני מלהצליח בחיים תחשבי שוב!" ואז לקחתי לי עוד ביס ולעסתי לה בפנים. היא היתה בשוק טוטאלי. גם בעלה. אמא שלי חייכה, אני מתה עליה.

ועל זה יאמר "אל תתעסק עם בן אדם שמן, במיוחד כשהוא באמצע הארוחה".