זה מתחיל מאש קטנה
להבה פצפונת שיושבת שם ומאירה באפלה באור זעיר
ואז הלהבה גדלה ומתלקחת וגדלה עוד ועוד
ומחממת ונעימה והחום והאור מגיעים לכל עבר
אתה מתמכר אליה
זאת אש מיוחדת שלא נדלקת בכזאת קלות וכשהיא באה אתה רוצה
ממנה עוד ועוד
הכל כל כך טוב ומחמם ונעים ויפה
צהוב וכתום ואדום
וגיצים עפים לכל עבר מחממים את כל האיזור שמסביב
ושורפים לך קצת
אבל אתה לא מתייחס כי
כל כך חם ונעים
ואז האש מתחילה להיכבות
לאט לאט נכבית עוד ועוד
עד שנשארת לה להבה קטנה
יותר קטנה מקודם אפילו
ואתה נשאר עם נר קטן כוויות והמון זכרונות.
איך מתגברים על הכאב הזה שבא כשעולים הזכרונות היפים?איך מתגברים על תחושת הריקנות? איך ממשיכים הלאה בידיעה שכל כך נקשרת לאדם מסויים?
כל כך הרבה שאלות ואין לי תשובה לאף אחת מהן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
