צפיתי בפרק האחרון של "סליחה על השאלה", והפעם היו אוטיסטים שנשאלו שאלות מרתקות ותשובותיהם היו מרתקות אף יותר. היה כואב לשמוע שהיו כמה מהם שעברו התעללות ואף גירוש ממשפחתם כילדים. זה לא הוגן, זה לא צודק. ובא לי בו זמנית לתת חיבוק ענק לכל אחד מהם וגם ללכת להכאיב למי שפגע בהם.
כשחזרתי מהעבודה הערב התקשרתי לאבא שלי, משהו שאני לא עושה בדרך כלל, וסיפרתי לו על הימים האחרונים. סיפרתי לו על כך שצפיתי בפרק, והסברתי לו: "זו תכנית ששואלים בה שאלות שלא מעזים לשאול אנשים מכל מיני סוגים..."
"לאנשים מהסוג שלי לא יעשו דבר כזה. אנשים לא מעזים לשאול את השאלות האלה, ואנשים בטח שלא מעזים לענות על השאלות האלה."
הייתי רוצה שתהיה גם לאנשים כמוני הבמה הזו. כמו שהאוטיסטים אמרו בשאלות בסוף, הם היו רוצים שיבינו אותם, שיהיו סובלניים כלפיהם. זו בקשה נכונה ומרגשת. אני גם שותף לזה. כואב לי שאנשים סביבי לעולם לא יוכלו להבין אותי. גם אנשים שקרובים לי, גם אנשים שיודעים על הצד האפל שלי. אין לאף אחד היכולת להבין את מה שאני עובר, יום אחרי יום מיום היוולדתי ועד יום מותי. מחשבות, ייסורים, חרטות, פחדים. כולם מבוססים על התסכול העמוק מכך שהאהבה שלי רעה. היא לא נכונה. היא לא יכולה להתקיים באיזושהי קונסטלציה. היא זרה ומוקצית, בלתי רצויה בכל צורה. לא משנה כמה אנסה לעדן את זה, לא משנה כמה אשתדל להיות על הצד הלגיטימי, אין לכך ביטוי טוב בחיי. ניסיתי, השקעתי מאמצים רבים, אך גם הטוב ביותר שהגעתי אליו מביא לי תסכולים אינסופיים.
אני רוצה לצעוק את זה בכל מקום, שכולם ישמעו, שכולם ידעו. אם רק הייתם יודעים אפילו את קצה הקרחון, אולי הייתם מתייחסים אליי אחרת. אולי היינו יכולים להתחבק, במקום להתרחק. איך אפשר לעטות מסיכה, לשקר שקרים ולהמציא סיפורים כל חייך? איך? זה לא אני, זה לא אני באמת, ואני רוצה להיות אמיתי. אני רוצה להיות אני. למה זה כל כך מסובך ובלתי אפשרי?
אני מסתכל קדימה ורואה שככל שהזמן יעבור, כך המעט שיש לי בלאו הכי יהפוך לכלום. ומה אעשה כשלא יהיה כלום? האם אצליח למצוא טעם לחיים? גם כשחיי מלאים מקצה לקצה בדברים טובים, זה אף פעם לא יהיה מספיק, ובלי הלב של חיי, ללבי לא יישאר עוד כוח לפעום.
זרמתי חזק מדי. סלחו לי על כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: