Ladybug

אני קורסת וחשבתי שאני יכולה לעמוד בזה אבל מסתבר שלא וכל כך כל כך קשה לי עם זה אבל מה לעשות יש דברים שפשוט אי אפשר לעשות וכל מה שאפשר זה לעצום עיניים ולשים את הראש על הכרית ולקוות שזה איכשהו יעבור רק עלייך מכל האנשים ויהיה בסדר אני שונאת שזה גורלי אני שונאת שזה קובע אני שונאת לעשות את זה ולשנוא את זה הלוואי שיכולתי למצוא את היופי שבזה אבל זה באמת קשה לי באמת ואתמול הלכתי לישון ככה בלי להתקלח עם הג'ינס והכל כי פשוט נשארתי על המיטה ונרדמתי משש בערב לא קמתי עד הבוקר ואולי לא הייתי עייפה פיזית אבל עייפה נפשית הייתי ויש האומרים שנחתי ועכשיו אני בסדר אבל הלוואי שזה היה נכון. אני לא יכולה לסבול את זה שמשהו קשה לי אבל לפעמים צריך להתמודד עם העובדה שזה קשה ואז יהיה יותר קל? אני באמת לא יודעת והאי ידיעה הורגת אותי ותמיד ידעתי שזה היה ככה אבל לא חשבתי שעד כדי כך ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי בעעעעעע

פעם הייתי אחרת.

טוב, על מי אני עובדת. התכוונתי ללפני 3 שנים, זה לא ממש מזמן. אבל גם אתמול הייתי אחרת, גם לפני שעה. "אין אדם העובר באותו נהר פעמיים", אמרו חכמים ממני (היי אני חושבת שכבר התייחסתי למשפט הזה בבלוג). אבל ההבדל הוא שפעם לא הייתי מרוצה מעצמי, מההתנהגות שלי, ממי שאני. אם הייתי צריכה לבחור, הייתי בוחרת לא להיות עצמי וגם לא להיות בקרבתי, ואם אפשר, להיות כמה שיותר רחוק.

לא אהבתי את איך שאני נראית, איך שאני מתנהגת, לאן שאני הולכת. רציתי להיות יותר מגניבה, יותר מצליחה, יותר משוחררת, או במילים אחרות: רציתי להיות כל מי שלא הייתי. לא היו לי חברים מחוץ לבית הספר שלי, וכשחושבים על זה, גם שם הייתה לי רק חברה אחת. לא הייתי מעולם זאת שקיבלה את הציונים הכי גבוהים (שתיים תמיד הקדימו אותי), אז אפילו בזה לא הייתי מרוצה מעצמי "עד הסוף". פרפקציוניסטית לא הייתי; לא רציתי להיות הכי טובה במשהו או הכי בולטת במשהו, פשוט רציתי להיות כמו כולם. זה היה לי הכי חשוב. לא להיות חריגה. רציתי להיות זהה לחלוטין לכל אלו שעכשיו אני לא יכולה לסבול- להיראות כמוהם, להישמע כמוהם, להתלבש ולשמוע מוסיקה כמוהם.

היום הדברים נראים קצת אחרת.

היום אני בבית ספר חדש, מצאתי חברים וחברות חדשים, וטוב לי יותר מאי פעם. אני לא הכי טובה בלימודים; אך מעולם לא התיימרתי להיות. אני ממש בסדר. אני לומדת אומנות שמעניינת אותי ובין בגרות לבגרות מספיקה גם לנהל חיי חברה שאני מרוצה מהם, אני מאוד אוהבת את החברים שלי והשלמתי עם איך שאני נראית ואפילו אסכים להגיד שאני נראית לעצמי נאה מדי פעם לפעם. ועכשיו, אם הייתי צריכה לבחור, אני חושבת שהייתי רוצה להיות בחברתי, וזה השינוי הכי גדול שאירע אצלי. אם קודם רציתי להיות כמו כולם, עכשיו אני רוצה ושמחה להיות שונה בין שונים, וטוב לי עם זה.

אבל מה שכן, יש משהו שאבד במעבר הזה, שבאמת חסר לי. לפני המעבר לא אהבתי את מי שהייתי וחלמתי על להשתנות ולהיות מישהי אחרת, והיום הניצוץ הזה אבד. טוב לי עם מי שאני עכשיו אז אני לא מנסה יותר להשתנות, לא משתדלת. פעם הייתי מעזה, אוזרת אומץ וקופצת מהצוק אם הייתי מרגישה שזה יעזור לי להשתפר או להשתנות או לפחות להיות אחרת. סביר להניח שהיום הייתי פשוט אומרת שאני צריכה לחזור הביתה כי אני עייפה ועוזבת את הצוק במנוחה.

הייתי ונשארתי פחדנית, אני אעשה היום דברים שלא הייתי מעזה לנסות פעם רק כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה להתגבר על הפחדים שלי (היי אנקונדה ופיש מסאז' כשיש לי פוביה קלה מגבהים ודגים לא הולכים ברגל). אבל בכל זאת, נוצר לי פחד עכשיו שהוא יותר גדול מכל פוביה, והוא הפחד לנסות להשתנות ובכך לאבד את כל מה שהצלחתי להרוויח, והוא הפחד האמיתי, שעליו אני לא מצליחה להתגבר.

(יום פועלים שמח!)