אין סוף?
הכאב הזה, ככה הוא, חלק מהחיים? כלכך קשה. קשה לי וכואב. וזה לא הכי כואב שהיה,

ולא הכי קשה שהיה, זה נכון. ואני כלכך חזקה. אני כלכך, כלכך, כלכך חזקה,

הכי חזקה שאני מכירה,

כלכך חזקה.

הכל לבד, תמיד לבד, שנים לבד, ותראו מה הצלחתי לבד. תראו.

בלי כלים בלי מילים בלי הורים שאני יכולה לקרוא להם כאלה,

בלי תמיכה, אני פה, בדרך אולי להיות האדם שאני רוצה להיות, מתישהו.

אני נלחמת, כל רגע אני נלחמת. כי אני

לבד. ואני לא יכולה לשאת ולפעמים נדמה לי שזהו,אקרוס. איפושהו חייב הרי להיות הסוף,

איפושהו כוח הסבל שלי, הכוח שלי לשאת את עצמי לבד, חייב להיגמר. אבל לא. אני נופלת נחבטת טובעת שוקעת

פוגשת את המוות שבתוכי פנים מול פנים, עיניים בורקות שיניים חשופות,ואז שוב

בורחת לו. הראש מעל למים ואני

נושמת.

מה קורה לי? מה ייצא לי מזה? בשביל מה אני נלחמת, בשביל מי?

בשביל חיים טובים יותר. בשביל לתקן כלכך הרבה רגשות ומחשבות שגויות עליי ועל העולם שסביב שאיתם גדלתי.

הכל מאפס. הכל ללמוד חדש ולהמציא לעצמי את האופן שבו ארצה לראות את העולם. זה כלכך קשה. זה כלכך כואב.

זה כמו לידה מחדש

להוליד ולהוולד בו זמנית,

כאב וצרחה אחת ארוכה. הגוף נקרע והנפש גם

זה בלי שום הגנה ובלי שום מגננות.

ובימים כאלה, כמו אתמול והיום. כשאני מבחינה עד כמה אני עוד רחוקה מסיפוק, מנינוחות, מלהתנהל כמו שאני רוצה.

כשאני מגלה כמה אני עוד רחוקה מלא להלחם עם כל אדם שאני פוגשת,

כשאני מגלה כמה אני עוד רחוקה מלסמוך על אנשים שלא יפגעו בי. כשאני מגלה עד כמה אני מצפה

מאנשים אקראיים שייתנו לי תחושת ביטחון ושלווה, כשאני מגלה את כל אלה, שאני רוצה לשנות,

אני קצת נופלת. כי הדרך נראת פתאום כלכך ארוכה

סבוכה

כבדה

לבד

לבד.

מי יחזיק אותי ומתי? מי היה לי למראה. הוא ההשתקפות שלי ואני שלו.

לראות אותי דרך עיניים מאוהבות. אוהבות. אמיצות, אמיתיות, דואגות, מחבקות, רוצות בי כמו שאני ,תמיד .

מעריכות. רואות אותי,רואות באמת, הכל, את השכבות ודרכן. מתי? איפה אפגוש בעיניים האלה, ששייכות למישהו שיהיה בשבילי

עמוד?

קיר

רצפה

שמיים

שמיכה עוטפת ומגינה, סוף סוף? הגנה

איפה ההגנה שלי

כלכך מפחיד לי לבד

אין יותר מפחיד

הכי מפחיד לי

הכי.