החלטתי שאני רוצה לעצור את הזמן, גם אם רק למעט, גם אם לא באמת. למה אני מתכוונת? אני חיה בחברה שבה ברור שלומדים ביסודיחטיבהתיכון, משם משרתים בצבא, רוכשים מקצוע, מקימים משפחה, יוצאים לפנסיה וכל השאר ידוע לכלל, ואני לא מרוצה מזה. המירוץ מותיר אותי חסרת נשימה ואני צריכה הפסקה. מה זאת אומרת הפסקה? הפסקה היא לבנות משבצת ריקה בין המשבצות המלאות בתבנית הקבועה. במשבצת הריקה אעשה מה שאראה לנכון - העיקר שארד לדקה עוד מה"מסלול" הקבוע מראש עוד לפני שידעתי לבטא את שמי.
אז אני אחרי יום (יומיים אבל פחות מ24 שעות) במכינת לכיש בבית גוברין. איך מסכמים את זה? וואו.
האמת? פחדתי. פחדתי שלא אתחבר עם אנשים. פחדתי שיבהלו ממני, שארתיע אותם. ניסיתי להכיר בעצמי, והצלחתי (בניסיון השלישי)..
הקיבוץ עצמו מהמם - משפחתי, מקבל, מכיל ומלא בהיסטוריה. בכל פינה יש נוף על תקופה שונה, לכל עץ סיפור.
המכינה מעורבת בניםבנות חילוניםדתיים. זה בדיוק מה שאני מחפשת. גדלתי בסביבה חילונית לחלוטין (לעיתים אף אנטי דתית), ולהיחשף לתרבויות שונות (שלא ניתן להתכחש אליהן כשחיים במדינת ישראל) נראה לי הכרחי. למה בכלל מכינה? למה לא שנת שירות? למה לא ישר להתגייס וזהו?
שאלות טובות. חשבתי עליהן המון והגעתי לתשובות שאני שלמה איתן - למה לא שנת שירות? בשנת שירות אני נותנת יותר לאחר ופחות לעצמי. כמובן שבמקום כלשהו אני מרוויחה גם, אבל במסגרת זו העיקר הוא האחר. לאחר שנים של חשיבה על האחר בלבד, של הצבת העצמי בסוף סדר העדיפויות שלי, החלטתי שמותר גם לי. אז למה בכל זאת מכינה? לאחר שחקרתי הרבה (ושאלתי המון), הבנתי שמכינה נועדה להעצמה עצמית, למתיחת הנפש עד כמעט קצה גבול היכולת (קצת כמו שריר כשמפתחים אותו) וללמידה כיצד להתמודד עם זה, ותוך כדי לשלב התנדבות ותרומה לחברה כדרך חיים. במכינה אקבל כאפה - כל החייים שהכרתי עד עכשיו לא ימשיכו. אין יותר לברוח לחדר שלי, אין יותר לבכות לאמא, אין יותר להבריז משיעור כי לא הייתי במצב רוח, לא. במכינה זה כמו בצבא, רק מגן ומכיל. גם בצבא וגם במכינה (ובכל מקום שאגיע אליו בהמשך חיי) אאלץ להתמודד עם דרך חיים שונה ממה שאני רגילה. ההבדל? במכינה אני נמצאת בתוך מערכת שעוטפת אותי, מעין אמא ציפור, אבל עדיין מפגישה אותי מול החיים האמיתיים (שינה משותפת, אמבטיות משופות, לאכול מול אנשים כל הזמן, להיות חייבת לאכול, מערכת שעות אינטנסיבית וכו..). במכינה אקבל את הכאפה, אבל ילמדו אותי להתמודד עם זה ולהגן על עצמי, כך שהבא שירצה לתת לי כאפה - יקבל חזרה בלי להבין מאיפה זה בא ;)
פתאום מה שכתבתי בשתי השורות האחרונות יוצר קונוטציה שלילית לגבי המכינה, אבל אני אופטימית. על הצבא אני לא מוותרת (מורעלת, צהובה...) ושם אקבל את הכאפה כך או כך. אז למה לא להקדים תרופה למכה? למה לא להתאמן לפני? למה לא ללמוד במקום שנועד ללמד אותי להתמודד עם החיים, ותוך כדי ללמוד להתמודד עם עצמי? המכינה אינטנסיבית, אני יודעת, אבל אני יותר ממוכנה.
אתמול מנהל המכינה הזמין אותי לשיחה. הוא הסביר לי שהוא הבין שיש היסטוריה (אחת המדריכות היא חברתו של אחי הגדול והיא זו שסיפרה לי על המכינה), והאמת? הוא חושש. הוא דאג להרגיע ולציין שמכל בחינה אחרת נראה שאני בהחלט מתאימה למכינה, אבל מה יקרה אם לא אעמוד בזה? במהלך השיחה אני הייתי אופטימית. ניסיתי להעביר את המסר שאני פייטרית - אני לא אוותר כי כשאני יודעת שאני מתאימה למשהו (ואני רוצה אותו) אני אשיג אותו. היום, כשהגעתי הביתה, חברתו של אחי (מותר לקרוא לה כבר גיסתי? אמן) סיפרה לי ולאימי על איך הוא ראה את השיחה. הוא אמר שמפחיד אותו הבטחון שלי, העובדה שאין לי חששות כלל. "שלא סיפרתי לו שיש לי חששות" מיד הוספתי בבהלה, במקום כלשהו קיוויתי שהוא שומע ושידע שאני לא חיה באוטופיה בראש שלי, שאני מחוברת למציאות. היא צחקה ואמרה שענתה לו שלא יצפה שמועמד יחשוף את חששותיו עוד מההתחלה, הרי בכל זאת הוא מנהל המכינה - בסופו של דבר זה בידיים שלו אם אתקבל או לא. אמא שאלה אם יש לי חששות. ברור, אתם מכירים אנשים בלי חששות? אני מפחדת שלא אתחבר לאנשים, שאהיה מנודה, לא רצויה. אני מפחדת שאתגעגע למציאות המוכרת, שאתמוטט כשאבין שתם זמנה של המציאות ההיא. אני מפחדת שיראו אותי במצבים הכי קשים שלי. אני מפחדת שאברח חזרה למקום של לא לאכול, כי זה המקום המוכר. אני מפחדת שאדרדר ואאבד את כל מה שעבדתי עליו. למה שאחזור לאותם הרגלים בכלל? כי במציאות ככ לא מוכרת (כמו שאני מכירה את עצמי) אחפש גורם מוכר, לא זר. במקרה הזה? אנה.
אבל אני בטוחה שאצליח לעמוד בזה, שבכל זאת זה המקום בשבילי. מה אם לא אתחבר לאנשים? אז אתחבר לאחרים. אני מסוג האנשים שתמיד מסתדר, אמנם זה יכול לקחת קצת זמן, אבל אני אף פעם לא נשארת באמת לבד. ואם ארגיש מנודה, לא רצויה? אז ארגיש. אני גם ככה מרגישה כך בבית לפעמים. זהו חלק מן התהליך והעבודה שעלי להמשיך כדי להחלים. אף אחד לא הבטיח שזה יהיה פשוט (ובתכלס פשוט זה משעמם). הגעגוע לעבר? שם הוא ישאר. אני בטוחה שיהיה קשה, אני בטוחה שאבכה, אני אפילו בטוחה שיהיו רגעים שאתחרט על רוב החלטותיי (אם לא על כולן), אבל ככה זה בחיים - עוברים ממציאות למציאות ומגבשים עצמי בדרך. מה עם אנה? היא תתבוסס באוכל עד שתתעכל. בארוחת הערב אתמול לא רציתי לאכול, היו שם מלא אנשים, כולם אוכלים ומסתכלים על כולם אוכלים. "תתאפסי על עצמך ותתגברי!!! את כבר לא ילדה! את לא בבית, אמא לא פה בשביל לבכות עליה, אי אפשר לחפש מידע על אישפוז כל פע שנהיה טיפה קשה, זה המצב כרגע - את בדיוק במקום שבו את רוצה להיות, עצמאית וחזקה, יחד עם השאיפה ללמוד ולהתעצם. תטפלי בעצמך, כ אם לא את אף אחד לא יעשה את זה!" אז אכלתי קערת אורז עם סלט, ואני ממש גאה בעצמי על זה. "אבל מה אם בכל זאת תביני שזה לא המקום בשבילך?" אמא שואלת בחשש. "אז אני אומר יפה תודה רבה, אארוז את דבריי ואצא לחפש דרך חדשה שתתאים לי." אני אומרת עם חיוך על הפנים. אני נחושה להצליח לשגשג את העצמי שלי בשנה שתבוא, זה מעין מבחן לצבא - שם אקבל כאפה, אולי אפילו 2, אבל לא יהיה מי שיעזור לי כמו במכינה. בצבא לא יתנו לי כלים להתמודד עם החיים, ישחררו אותי עם חתימה של קב"ן להרקב בבית. אני לא מוכנה לזה. אני אשרת את המדינה, אני אתרום לה כך או כך, כי בזה אני מאמינה. אז אם המכינה והצבא הן לא המסגרות בשבילי אני אמצא מקום אחר. מה יקרה אם אתמוטט במכינה? אבין שכנראה המצב לא ניתן לטיפול בידי עצמי (והפסיכולוגית והכדורים שימשיכו איתי לפי דבריו של מנהל המכינה) ואפנה לטיפול יותר אינטנסיבי. אחרי שאחלים אחזור ואתרום את חלקי למדינה.
אני שלמה עם ההחלטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
