לאט, אבל בטוח, הם יוצאים מחיי.
כאשר הם נכנסו הם הפיחו בי תקווה שאולי הפעם משהו ישתנה, שאולי הפעם אצליח לקום מהקרשים. האמנם? שכחתי שכמו שהם באים - הם הולכים.
"את שווה את הצ'אנס האמיתי... את בן אדם טוב... לא מגיע לך היחס הזה.."
לא פעם ולא פעמים שמעתי את המשפטים הללו בצרורות של חמלה מפי אלו שלא יחזרו, אך במה זה הטיב לי הפעם? בשום דבר.
זה לא משנה כמה אני "שווה" ו"איכותית", אני זו שנשארת לבד, זו שכבר תפסו לה את הפינה. אני ככ אוהבת אותה, היא באמת חברה טובה, אבל אני החברה המכוערת שלה. הוא ראה אותה ושכח מקיומי. אני מנסה, הו כמה שאני מנסה, אבל אני "איכותית" מדי בשבילו.
בנוסף להכל? גם האחד שנהג לאחל לי לילה טוב בכל ערב וערב, דווקא האחד שקולו הצליח להשתיק את כל הרעשים במוחי, בהכרח הוא זה שנלקח עי כפוי הטובה הזה. איך הוא מעז?! אחרי כל מה שאי פעם עשיתי בשבילו?! איך *אתה* מעז?? מתי צצה המחשבה הזו שאני מסוגלת להרע למישהו, אז על אחת כמה וכמה לך?! לומר לאדם שפגעו בו כבר מספיק שאני עלולה להמשיך בכך, ואז עוד להכחיש זאת? לתת לי להתבוסס בעצמי ללא מושיע? זה מה שאתה מייחל לי? האם אתה בטוח ששאיפותיך כלפי עתידי יהיו זהות לחוויות עברך?
אני שוב לבד. הייתה תקופה נחמדה, ואז שוב לא אכלתי יומיים. הייתה תקופה מחממת, ואז שוב קפאתי מבפנים.
כואב לי לנשום. אני רק רוצה לעבוד כל היום, זה באמת מרגיע אותי. לעבוד ולישון, או רק לעבוד או רק לישון. אני רוצה שהזמן יעצור.
אני רוצה לראות את הדם זורם מהשסעים בבטן התחתונה שלי. אני רוצה חיבוק אחד אחרון מכל אלו שאיבדתי השנה. אני לא רוצה שנה חדשה, כי מי מבטיח לי שתהיה שונה מהחולפת? מי מבטיח לי שלא אאבד עוד אדם ממש בשבועיים הראשונים, שלא אאבד את שורשי משפחתי בפעם השלישית? מי מבטיח לי שאצליח לשרוד את השנה הזו? זה השלב שבו לאף אחד אין מה לומר, כולם מפחדים להבטיח. חה. זה פטתי. מצפים ממני לשרוד כשהם לא מאמינים בזה בעצמם. אז למה אני ממשיכה בעצם? כרגע אין לי תשובה. "פועלת על אוטומט" אני נוהגת לומר. המחשבות אוכלות אותי מבפנים, כך שאני כבר שבעתי. לא רוצה לאכול יותר. לא רוצה לחיות יותר. לא רוצה להיות יותר.
חבל שלאף אחד לא אכפת מה אני רוצה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
