צעידות איטיות ושקטות לאורך כל שבילי העוצמה, שמעניק הכתר.

יופי אין סופי וחיוך שליו לעבר אנשים. מרחבי שדות  אופקיים, מכוסים בעשב שפוף. יחד עם תוצאות הרוח, מעיפים אליי את עלי הכותרת, הנעצרים..וממשיכים..ונעלמים. גרגירי אבק וחול משתתפים במצעד האילם של הטבע, ישר אל תוך עיניי החסינות מעונש. קרני שמש עקשניות שוברות את האפורות של השמיים, מזהיבות את שבילי הבטוח מתמיד. הליכה בודדת, היכולה להיות רק של אדם אחד, בתוך אופק בטוח של חומות גבוהות, שמחוצה להן קיימות רק נינוחות ורוגע של בדידות סביב כל כך הרבה אנשים. והכל יפה..והכל הודות למה שהולך לפניי. הודות למה שנמצא על ראשי.

מבטים, כמו במבוך מבלבל של מראות, חודרים בסופו של דבר לבפנים. מבלבלים גם אותי.

מבטים תמימים,שלהם..שלי.., נכנסים פנימה,  נמשכים למה שנראה כאמיתי.

השערים הנפתחים, מושכים ומושכים לבפנים, כמו חבלים אשר לא ניתנים לפרימה. הם נכנסים, לוגמים מעט יין ועומדים  לפניי האמיתי. אט אט יורד המגן, נופל חרישית הכתר שעל ראשי.

הכל קופא. השמש נעלמת. שלג ממלא את השדות הירוקים. גזעי עצים יבשים הם היחידים הנותרים שמשאיר הלבן. רוחות קור עזות מקפיאות את כל מה שנותר. הדמעות החמות, אותן רק אני רואה, זולגות לאדמה וקופאות. הבריחה הגדולה מותירה אותי לבד מול חומה ענקית, קור עז וכתר, שלא מזמן נפל.

האם להרימו..

DUKE