אמנם רדפנו הבלים, אבל הנה הראש הרכנו. אם כתר הוא נושא או דלי אין שום הבדל. בסוף יישן הוא.

נשאר עוד יום וחצי לסיום הרגילה. אני מרגישה שאני יכולה להתמודד עם לחזור לצבא, אני מרגישה שאני יכולה להתמודד עם הכל.

אתמול נסעתי לעודד לצפון הרחוק. אני גרה בחיפה, יש שיטענו שהיא בצפון. עודד הוא באמת בצפון...לנהוג לבד לאורך גבול לבנון ולהשקיף על מרון א-ראש או מה שזה לא היה שם עלול להיות מעט מפחיד בשביל מישהי כמוני. היה כל כך כיף.

אני פשוט אוהבת להקשיב לו ושהוא מקשיב לי ושאפשר סתם לשכב על ערסל במשך שעות ולדבר וללכת למעיין של הקיבוץ ולא לחשוב פעמיים אם להיכנס או לא והיכולת להגיד כל מה שאני רוצה בידיעה שזה פשוט יתקבל.

קטונתי מלתאר. אולי בגלל זה אני כבר לא כותבת פה.