דיאטה והחיים מסביב

גדלתי כילדה שמנמנה שתמיד העליבו אותי שאני שמנה . הייתי מוכנה לעשות הכל כדי שיקבלו אותי בחברה אך כלום לא עזר . בגילאים האלו אז ( 7-14) כנראה המראה החיצוני הוא זה שהכי חשוב . לא הייתי שייכת לכיתה אף פעם , כמו הברווזון המכוער שאף פעם לא בוחרים בו . תמיד הייתי נשארת בצד , הייתי אפילו רבה מכות בכוונה לנצח כדי שיגידו לי שאני שייכת שיותר לא אשב לבד בהפסקות .הפסקתי לקחת ארוחת עשר לבית הספר מכיתה ה ׳ . אמא הייתה מכינה לי בבוקר אך בכוונה הייתי ״ שוכחת אותה ״. כשעליתי לחטיבת הביניים אף אחד לא הכיר אותי , ילדים חדשים , מורים חדשים , חשבתי שכאן יש לי הזדמנות להראות לכולם מי אני האמיתית, אך שוב נתקלעתי לעלבונות ולהצקות, הייתי שק האיגרופים של כולם , באותה תקופה בכיתה ז-ח אחותי ירדה המון במשקל והגיעה לאנורקסיה חמורה ולמשקל של 30 קילו . ורק אני תפחתי ותפחתי והגעתי למשקל שיא של 94 קילו, נערה בת שלוש עשרה במשקל שקרוב למאה קילוגרמים. כולם התייחסו לאחותי ולירידה שלה במשקל ושאלו אותי למה אני לא עושה כמוה. היא הייתה אוכלת חצי מעדן דיאט ליום ושתי ליטר מים , היא חייה ככה במשך שנה שלמה עד שאשפזו אותה בתת משקל חמור . אני זוכרת אז לפני חמש שנים שאשפזו אותה לא ידעתי דבר על אנורקסיה , בולמיה , או הפרעות אכילה , ידעתי שיש רזות ושמנות . לראשונה בחיי ביום האשפוז שלה נכנסתי לגודל וחיפשתי אנורקסיה .ישבתי שלוש שעות שלמות בלי לזוז מהמחשב והזדעזעתי מהתמונות שראיתי שם . חשבתי לעצמי , אלוהים ישמור למה היא מכניסה את עצמה ?לא ראיתי אותה חודשיים . ואז היא חזרה הביתה נראת יותר טוב . היא השמינה הכל בחזרה והיום היא שוקלת 87 קילו . 

כשעליתי לתיכון שבכלל לא באזור מגורי שמחתי כל כך , תיכון רחוק אין אפילו זבוב שיכיר אותי שם , יש לי עכשיו באמת הזדמנות לנצל את המעבר הזה ולהראות לכולם את הפוטנציאל שלי ,בלי להתחצף למורים בלי לריב מכות כל שני וחמישי, וזה באמת עבד, ממוצע של 45 מכיתה ד׳ בפעם הראשונה בחיי בכיתה י׳ הממוצע שלי היה 95 ועם תעודת הצטיינות.

השתנתי גם חיצונית וממשל של 94 ירדתי ל-67 .עדיין העליבו אותי , אך אני לא העלבתי את עצמי בהתנהגות חריגה ולכן כיבדו אותי יותר.אך במחצית של כיתה י׳ התחלתי דיאטה , נורמטיבית לחלוטין, ראיתי את קצב הירידה המהיר ואמרתי שאני חייבת לצמצם עוד באוכל . אחרי חופשת פסח חזרתי לבית ספר עשר קילו פחות והיועצת שמה לב ושאלה אותי עם הפסקתי לאכול . אמרתי לה שכן. אחרי צמצום הקלוריות והצוננת שהתמשכו ימים שלמים הגיעו תורם של ההקאות .היועצת כבר הפנתה אותי לפסיכולוג.לכיתה י״א הגעתי במשקל של חמישים וחמישה קילוגרמים, אחרי אשפוז של הפרעות אכילה .כולם אמרו לי שאני נראת לא טוב אך לא האמנתי להם כי חשבתי שהם מקנאים בי . בכיתה יב כבר הייתי מתחת לחמישים קילו ולא היו לי כוחות נפשיים ללימודים אז היו לי ימים שלא הייתי הולכת בכלל. הפסדתי המון חומר ושקלו להעיף אותי מהלימודים.באפריל השנה חודשיים לפני סיום יב ניסיתי להתאבד.במשקל של 46 קילוגרם. ההורים מצאו אותי.הייתי חודש וחצי בבית החולים ולא סיימתי מבחנים.ירדתי לארבעים ושלושה קילוגרם.

עכשיו אחרי עוד שני ניסיונות אובדניים וכבר חמש שנים באנורקסיה ובולמיה אני לא רואה לזה סוף.

עליתי במשקל וזה הורג אותי ועכשיו משקלי עומד על 54 קילו . שזה נוראי .

החלום שלי הוא שוב לרדת מתחת לחמישים ולכן אני לא אוכלת כבר יומיים. קיימים בי שני צדדים הצד שרוצה לנהל אורך חיים נורמטיבי ובריא , והצד שרוצה להרוס את עצמי כמה שיותר .

איני רוצה שאף בלוגרית עם הפרעות אכילה תיקח את הפוסט הזה כטריגר כי איני מוכנה לתת עצות לאיך יורדים במשקל וכו . אני חיה מבחוץ אך רקובה מבפנים ולא אתן לבנות אחרות להיות גם הן רקובות