אני לא רוצה לדבר על ביבי ועל הפסקת האש או על הבחירות וימין ושמאל.
אני רוצה לספר על הפוליטיקה האישית שלי בה אני נתקלת יום יום. יש לי תפקיד משמעותי באגודת הסטודנטים של מוסד הלימודים שלי, שם אני חווה יום יום על בשרי פוליטיקה סוג ג' של אנשים שמנסים לקדם את עצמם על חשבון טובת הארגון וטובת הסטודנטים. זה אחת המראות המכוערים שצפיתי בהם. אמנם גם בתנועת נוער שהייתי חלק ממנה חוויתי פוליטיקה בקטן, איך מעבירים החלטה, אין מבצעים שינוי, איך משכנעים אנשים לתמוך במטרה. והנה אותם אנשים שגדלו קצת מתנועת הנוער וקיבלו תפקיד כזה או אחר במיני פוליטיקה של ארגון שצריך לפעול, אני צופה וחווה קידום של אינטרסים אישיים על ימין ועל שמאל. בריתות שנכרתות בין אנשים לצורך העברת החלטות.
לפעמים אנחנו חושבים שהאנשים שנמצאים בראש הם אנשים בעלי יכולות, אינטיליגנטים שעושים החלטות מושכלות ובעלי רצון לקדם. אך אני רואה שחזק מזה הוא החלטות על בסיס רגשי, מי חבר שלי ועוזר לי ועוזר לקדם את המטרות שלי אני אתמוך בו.
את אותו הדבר אני חווה בעבודה שלי שמעורבת לעיתים בפגישות עם גורמים חזקים בעירייה של העיר בה אני גרה בשנים האחרונות, במקום רצון לקדם וליזום אני רואה רצון להדבק להצלחה. במקום ליזום להשקיע בפרוייקטים שיתרמו לקהילה, גורמים חזקים רוצים רק להדבק למה שעובד כדי לקחת חלק בהצלחה.
זה היה מבחינתי שבוע של תסכול מפוליטיקה, שמסתבר וקיימת בכל חור, אנשים לא רוצים לעבוד קשה ולקדם. הם רוצים רק להגיד "אני עשיתי" לא מוכנים לעזור לדברים שצומחים מלמטה אלא רק כשהם מצליחים כדי לנכס לעצמם עוד הישג.
אני לא יודעת אם יש לזה קשר לקפיטליזם, אבל זה רע מאוד. ואין ספק שכשדברים נראים ככה, המדינה שלנו הופכת עצובה מאוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
