אז עברו שנתיים ככה מאז שכתבתי כאן בפעם האחרונה. ככה אני, לא מתמידה בתחביבים. בעיקר בבלוגים.
יש לי כל כך הרבה על מה לכתוב, אבל, רוב הזמן זה מרגיש לי כמו בזבוז זמן. אחת הסיבות היא שבדרך כלל אנשים לא קוראים את זה, וכדי שיקראו צריך לקרוא ולהגיב לאחרים שאולי יעשו טובה ויכנסו לאיזה פוסט.
פעם, היה לי בלוג. כאן בישראבלוג, המספר שלו היה 9004, הייתי כותבת לעיתים כל כך רחוקות עד שיום אחד סגרו לי אותו. כתבתי פעם בהרבה זמן, אבל השקעתי כל כך, שכל פוסט יהיה יצירת אומנות של אמת שקופה וצרופה של מי שאני.
קראו בו איזה שניים וחצי חברים שלי, וזהו..
היום קל יותר לכתוב שורה וחצי קלישאתית ולקבל מיליון וחצי לייקים בפייסבוק. או פשוט מזה, להעלות תמונה.
אני לא רוצה מוטיבציה לכתוב, אני רוצה מוטיבציה לחיים, אני רוצה השראה. פעם הייתי חולמת הרבה. היום אני פשוט עושה. עושה ועושה עד שאני מתרוקנת מכל רצון לעשות משהו. בלי שום מוטיבציה, כמו עכשיו.
אני רוצה לדבר עם אנשים כמו פעם, להגיע לשיחות עומק אמיתיות, לא ה- "הייי מה קורההה ???" של הפייסבוק.
אני חושבת שהחבר שלי בשבעת החודשים האחרונים, לא מבין את זה. הוא לא מבין הרבה דברים. אבל אני כל כך אוהבת אותו. אני מקשיבה ל - A PERFECT CIRCLE וחושבת על איך "you don't see me" מתאר את מה שאני מרגישה בזוגיות הזאת.
איך אני מחזירה את עצמי לעצמי ? איך אני מחזירה את המוטיבציה שהייתה לי פעם ? דרייב כל כך עמוק לחיים. בגיל 20, לפני 10 שנים. הייתי כותבת כל מה שרציתי להשיג ובונה לעצמי מוטיבציה לעשות את זה.
זה נעלם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
