Angelica_in_the_fast_lane

אני לא רוצה לדבר על ביבי ועל הפסקת האש או על הבחירות וימין ושמאל.

אני רוצה לספר על הפוליטיקה האישית שלי בה אני נתקלת יום יום. יש לי תפקיד משמעותי באגודת הסטודנטים של מוסד הלימודים שלי, שם אני חווה יום יום על בשרי פוליטיקה סוג ג' של אנשים שמנסים לקדם את עצמם על חשבון טובת הארגון וטובת הסטודנטים. זה אחת המראות המכוערים שצפיתי בהם. אמנם גם בתנועת נוער שהייתי חלק ממנה חוויתי פוליטיקה בקטן, איך מעבירים החלטה, אין מבצעים שינוי, איך משכנעים אנשים לתמוך במטרה. והנה אותם אנשים שגדלו קצת מתנועת הנוער וקיבלו תפקיד כזה או אחר במיני פוליטיקה של ארגון שצריך לפעול, אני צופה וחווה קידום של אינטרסים אישיים על ימין ועל שמאל. בריתות שנכרתות בין אנשים לצורך העברת החלטות.

לפעמים אנחנו חושבים שהאנשים שנמצאים בראש הם אנשים בעלי יכולות, אינטיליגנטים שעושים החלטות מושכלות ובעלי רצון לקדם. אך אני רואה שחזק מזה הוא החלטות על בסיס רגשי, מי חבר שלי ועוזר לי ועוזר לקדם את המטרות שלי אני אתמוך בו.

את אותו הדבר אני חווה בעבודה שלי שמעורבת לעיתים בפגישות עם גורמים חזקים בעירייה של העיר בה אני גרה בשנים האחרונות, במקום רצון לקדם וליזום אני רואה רצון להדבק להצלחה. במקום ליזום להשקיע בפרוייקטים שיתרמו לקהילה, גורמים חזקים רוצים רק להדבק למה שעובד כדי לקחת חלק בהצלחה.

זה היה מבחינתי שבוע של תסכול מפוליטיקה, שמסתבר וקיימת בכל חור, אנשים לא רוצים לעבוד קשה ולקדם. הם רוצים רק להגיד "אני עשיתי" לא מוכנים לעזור לדברים שצומחים מלמטה אלא רק כשהם מצליחים כדי לנכס לעצמם עוד הישג.

אני לא יודעת אם יש לזה קשר לקפיטליזם, אבל זה רע מאוד. ואין ספק שכשדברים נראים ככה, המדינה שלנו הופכת עצובה מאוד.

ואין שום דבר שיצדיק את זה, לא חום, לא נזלת לא התעטשויות.. פשוט חלשה ומסוחררת. אולי זה פסיכוסומטי ? לא מתאים לי להדחיק פיזית את כל הלחץ שעוטף אותי. ככה זה שסטודנטים+מתנדבים+פעילים חברתית+עובדים משרה מלאה+עובדים משרה חלקית... ומנסים להיות הכי טובים שאפשר בהכל.. אולי הלחץ גובה מחיר ? לפעמים זה בנזלת.

אתמול השותפי השני שלי (או יותר נכון הראשון), זה שאנחנו יחד און אנד אוף בקטע מוזר (בהתחלה היינו זוג ועכשיו.. אין לי מושג), הכין לי סנדוויץ'. כמה פעמים הכנתי לבחורון הזה אוכל לעבודה ואוכל בכללי, כל מה שבקשתי זה לחמניה וחביתה ואיזה ירק בצד. כי הייתי חלשה, חולה ו.. רעבה. כעבור חצי שעה (!) במטבח, הכין החמוד לי סנדוויץ. אז במקום חביתה קיבלתי פירורי ביצה (מקושקשת אולי ? ) בתוך ממרח חמוס (אני אוהבת חומוס, אבל אף פעם לא הבנתי את השילוב עם ביצה) ו... שום זכר לירק כמובן. אבל מה, אכלתי בשקיקה ונהניתי מכל רגע, גם הוסיף לי תה שלא ביקשתי. יצא מותק, יצאתי מרוצה.

שנה שלמה שאני עוזרת לאחד המרצים אצלנו במחקרים ואחרי הרבה עבודה שחורה של שאלונים והזנת נתונים לSPSS, סידור שאלונים, כתיבת שאלות.. סוף סוף קיבלתי ג'וב אמיתי שחשקתי בו. קיבלתי משימה לכתוב הקדמה למאמר שהוא כותב. ווואו. לא דמיינתי אפילו שהרגע הזה יגיע. מרוב התרגשות ושאני רוצה שזה יהיה מושלם (וגם כי אני טובעת בים עבודה.. ) עדיין לא כתבתי את זה. מזל שכבר הגיע סופ"ש בו יש לי 2 וחצי שניות לעשות כמה דברים.

טוב.. אז אני עדיין ערה. הגשמים והרוחות של החורף שנחת פתאום עושות לי טוב ורע ביחד. אני אוהבת חורף, אבל זה תמיד מביא איתו מחשבות ונוסטלגיה.. לפני המון שנים בשעה כזאת, היה לי אייסיקיו, מין תוכנה מופלאה שכזו. זה היה כל כך כיף לדבר עם חברים ולא בטלפון ועם אנשים שלא מכירים. זה היה מאוד מרגש. היום, עם הגוגל טוק והצ'אט של הפייסבוק ומאתיים אימיילים ליום יחד עם הסלולרי שלא מפסיק לצלצל.. כל מה שבא לי זה שקט מכל האנשים שאני מכירה. זה כל כך מעיק. גם אנשים שאני מאוד מחבבת הופכים להיות עלוקות עם הכלים האלו.

מה שבא לי באמת זה לעשות חיפוש באייסיקיו לבן אדם חדש, פעם אם היה לי חשק לדבר עם איזה עידן מהרצליה אז היה אפשר להריץ חיפוש, להוסיף חמישה כאלה ולחכות למי שיתחבר ראשון. לפעמים גם היה מתחבר יותר מאחד והיה כיף להכיר את הבן אדם מאחורי השם. את אחד החברים הכי טובים שלי הכרתי כך, אנחנו חברים במציאות עד היום. קוראים לו עמית, והוא האח התאום של עידן מהרצליה.

גם את ר' הכרתי ככה, חיפשתי ר' בעיר מגוריי.. דברנו כמעט שנה באייסיקיו עד הפעם הראשונה שפגשתי אותו. אמנם הוא היה גר רחוב אחד ממני, אבל שום סיכוי שהיה קורה בינינו משהו לולא התוכנה המופלאה הזאת. 3 שנים בערך של און אנד אוף, שנגמרו לפני כמה שנים. הכרנו בגיל כזה שאנשים נכנסים עמוק לתוך הלב ואי אפשר לשכוח אותם. כמו שהחברה הכי טובה בגיל 14 תהיה לעולם יותר טובה מהחברה הכי טובה בגיל 28..  כך גם ר', קשר רציני ארוך וכושל שלעולם לא יצא מהזיכרון, תמיד תישאר לו פינה חמה בלב שלי והרבה יותר מזה. לו ולאייסיקיו.

שבת כזאת שמתחילה לא טוב מתחילה בשלוש וחצי בצהריים, ישנתי יותר מדי. אמנם בגלל שעשיתי דברים שקשורים לעבודה וגם למדתי קצת. אבל כשאני צריכה לקום מוקדם ביום ראשון בבוקר, השעון שמנצנץ 15:30 כבר אומר לי שיהיו בעיות. החלטתי לא לקחת ריטלין כדי שאולי אצליח לישון בשעה נורמלית.. אבל תוך כמה שעות ראיתי שאני לא מצליחה לעבוד על הסמינריון שלי.. ריטלין היה עוזר.. אבל כבר מאוחר מדי.

התקשרתי למרי והזעקתי אותה לסרט, קנינו כרטיסים לטים ברטון החדש ואז הלכנו לשבת בקפה קפה, המארחת היתה בחורה צעירה בשנות ה20, עם גרביונים ומכנסונים קצרים וחולצה לבנה מחוייטת, יפה מאוד, עם שיער חלק ובהיר ותספורת קארה שיקית במיוחד. אמרתי לה את זה והיא שמחה מאוד. המלצרים היו מבולבלים במיוחד באותו יום, הביאו לשולחנות אחרים אוכל שלא שלהם ורצו להביא גם לנו קולה שלא הזמנו. 

בסרט היינו לבד, מרי ואני, זה ריגש אותה במיוחד. אני כבר הייתי בסרט לבד, הכי זכור לי זה פוקימון בשבת בבוקר לפני עשר שנים בערך עם אהבת חיי.. אני זוכרת שגם שאלו אותנו אם אנחנו רוצים להפסיק את הסרט, שזה היה מצחיק, כי למה לנו ? הרי שילמנו. אבל כנראה שלהם זה לא השתלם.

הסרט היה טוב, כמו כל סרט של טים ברטון, התעקשתי עם מרי שזה לא אנימציה לשם שינוי אלא שאלה דמויות שהזיזו איתם, היו שם המון טקסטורות וזה היה שונה.

הודיתי למרי כמה פעמים שהסכימה לבוא איתי, היא אמרה כל הזמן "כפרה על הספונטניות שלך" שנשמע כל כך חמוד עם המבטא האירופאי שלה. מרי מעצבנת אותי לפעמים עם התמימות שלה והמעופפות שלה, אבל הרבה פעמים גם מחממת את ליבי עם פרצופה התמים והשמח והנכונות הכמעט תמידית שלה לבוא איתי לאן שארצה גם בהתראות קצרות מה שמשאיר אותה קרוב אלי.

סשה השותף שלי, יוצא עם מרי כבר ארבעה חודשים. הוא מרגיז אותי בשקרים ובלכלוך שלו ואני כבר מתה שהם יפרדו, למרות שהם יחד בזכותי.

כשיצאנו מהסרט, היה קצת גשום, ביציאה חיכתה המארחת עם הקארה השיקי עם חברה ושאלה אם נוכל לעזור לה עם טרמפ לאוטו כי החנתה ממש רחוק. גם אנחנו החנינו קצת רחוק, אבל רציתי לעזור. הלכתי קצת לבד וחזרתי לקחת את שתי הבנות ואת מרי, לקחתי אחת בשביל הקבוצה כדי שלא שלושתינו נרטב. הסעתי את הקארה השיקי ואת חברה שלה לאוטו, היא היתה חמודה ונחמדה מאוד, מה שלא הסתדר לי עם היופי שלה. הדלקתי את הרדיו והתחילו צליליו של ג'ף באקלי ב"הללויה".. הקארה אמרה "או שתיים בלילה !".. ואז הסבירה שכל מוצאי שבת ב2 בלילה בדיוק שמים בגלגלצ את השיר הזה. מסוג הדברים שכיף לדעת.

הורדתי את מרי בבית והלכתי לקנות סיגריה, אני לא מאמינה על עצמי, אחרי חודשיים שהפסקתי. התנדנד עליי בקופה בחור רוסי יפהפה וענקי, שכעסתי עליו שהוא דוחף, הוא התנצל בריח אלכוהול כבד וכשסיימתי את הסיגריה הוא התנדנד לכיוון האופנוע שלו.. חששתי קצת לתוצאה ידועה מראש של אינטוקסיקיישן, אופנוע וכביש רטוב..

חזרתי הביתה וכבר 3:00.. עוד חצי שעה 3:30 ואלך לי שוב לישון. עוד סופ"ש נגמר.

הכי קשה זה להתחיל בלוג חדש. יש מיליון דברים שאני רוצה לכתוב.. ואז מגיעים למסך העריכה החדש הזה.. והכל רוצה לצאת בבת אחת. אני לא יודעת לאן אני רוצה לקחת את זה.. למה שקורה אצלי עכשיו בחיים ? לגמילה מההתמכרויות שלי (קולה, סוכר, סיגריות.. )? או לדעות הפוליטיות חברתיות שלי ? רוב הזמן אני יודעת מה אני רוצה, אבל אני לא יודעת מהיכן להתחיל.