כתבתי שיר לפני זמן רב, בשם The Dreamer. ואמנם אני יודעת שכשאתה שר, אנשים לא שומעים את מה שאתה מנסה להגיד, אלא את מה שהם רוצים לשמוע, אבל כשכתבתי אותו, לא במודע, התחלתי לשים לב שהוא מדבר קצת עליי.

זה קרה לי פעם כשכתבתי שיר על איש שאיבד מישהו או מישהי שהוא אהב וחש חרטה על כך שהוא לא יכול לתקן את הטעות שעשה ושגרמה לו לאבד את אהובתו ואיבד אותה לנצח. זה שיר ישן, אז אני לא זוכרת אם האדם היקר לו מת בסוף או לא אבל אז הבנתי שזה יצא בדיוק כמו מערכת-היחסים הקודמת שלי. בן הזוג שלי עשה כמה מעשים בלתי נשכחים ואז התחנן בפני לסלוח לו. אני לא שוכחת את זה.

זה סיפור הזוי אז אני לא מאשימה אתכם אם לא תאמינו לי אבל זו האמת ואני משתפת אתכם:

נקרא לו ש'. לאחר שנפרדתי ממנו המשכנו להיפגש ולהיות ידידים טובים, דבר שלא קורה להרבה זוגות ואהבתי את זה. הטעות היא שגרנו יחד אחרי הפרידה. בדיוק הייתי צריכה לעזוב את הדירה שלי באופן די פתאומי והוא אמר לי שהוא גם בדיוק שוכר דירה חדשה אז שאצטרף אליו כשותפה. הסכמתי.

עבדתי מסביב לשעון בתקופה הזו כך שבקושי הספקתי לפרוק את כל הדברים שלי והרבה עוד נשאר במזוודה (לא היו לי הרבה חפצים אבל גם זמן לא היה לי), ואחרי העבודה הציע לי ידיד שאבוא אליו הביתה לשתות משהו.

זה היה ידיד טוב, נקרא לו רסטה. אני אומרת היה כי הוא טס לתאילנד ולא ראיתי אותו מאז והוא גם הוריד את הרסטות, אבל הוא היה כמו אח בשבילי אז הוא תמיד ישאר אצלי רסטה. לא ראיתי בזה דבר רע וגם לא אמרתי לשותף שלי לדירה (שהרי כבר לא היינו אז ביחד זמן די רב) שאני לא חוזרת בלילה, כי הוא ידע שאני יוצאת לפעמים והוא לא רואה אותי עד הבוקר.

ישבתי אצל רסטה ועישנו באנג והיה נחמד ובגלל ששנינו היינו צריכים לקום לעבודה בבוקר החלטנו שאני אשאר לישון אצלו.

כן, ישנתי איתו במיטה, זה לצד זה, ולא קרה שום דבר. אני עושה את זה לפעמים. שוב, הוא היה כמו אח בשבילי. ישנתי אצלו עשרות פעמים ולא היה כלום. הוא היה סטלן מסומם וקליל ומעולם לא היה ביננו מתח מיני, למרות שבהתחלה כשרק הכרנו הוא היה רומז לי רמיזות, לפעמים אפילו בוטות, אבל לאחר כמה זמן הוא הפסיק כשראה שזה לא מתקדם. הוא אפילו נפתח אלי פעם ואמר לי שנמאס לו שבחורות מתות עליו אבל אף פעם לא בקטע מיני. הן רוצות להיות ידידות טובות שלו אבל לא מעוניינות במערכת יחסים. אמרתי לו שהוא פשוט מתנהג כאילו הכל בצחוק ולא עושה משהו כדי באמת להשיג אותן. זה נקרא לדחוף את עצמך לתוך הFreindZone.

אבל אני סוטה מהנושא. בכל-אופן, בבוקר למחרת התעוררנו והוא אמר לי שכל הלילה הטלפון צלצל פעם אחר פעם ללא הפסקה וזה הפריע לו לישון אז הוא כיבה אותו. הדלקתי את הנייד לראות מה קרה והיו לי כמעט שלושים שיחות שלא נענו, ממנו. מהשותף שלי. האקס. ש'.

רציתי להתקשר בחזרה לשאול מה קרה כי זה די מבהיל. הוא קצת דרמה-קווין לפעמים, אבל לא ידעתי מה לחשוב. ואז ראיתי שהוא השאיר לי הודעה קולית ופתחתי אותה.

זו הייתה ההודעה הכי מגעילה שקיבלתי אי פעם. אני לא אפרט מה הוא אמר כי זה מיותר אבל היה ברור שהוא היה לא רק שיכור אלא גם מסומם ממשהו כבד. בחיי, אם לא היה כתוב שזה הוא ולא הייתי מכירה את הקול שלו לא הייתי מנחשת בחיים שזה הוא. אם הייתי שומעת את זה סתם באופן רנדומלי הייתי חושבת שזו טעות ושמי שמדבר שם זה ילד חסר-חיים ומטומטם שמחפש מה לעשות בשלוש בלילה.

לא רק זה, אלא שבהודעה הקולית הזו הוא גם סילק אותי מהדירה ואמר שהוא חתום על החוזה ושהוא לא רוצה שאני אגור שם יותר.

אני אדם שכדי להכעיס אותו לא צריך לקלל, להעליב או להתווכח, אפילו לא להרביץ. משום דבר כזה אני לא כועסת, קשה מאוד להכעיס אותי. אבל אפשרי. זה סוד מקצועי אז אל תספרו לאף-אחד: פשוט מאוד, כדי לגרום לי באמת לכעוס צריך רק לנסות להשפיל אותי. גם הטרדה טלפונית תכעיס אותי כמובן, אבל החולשה שלי היא הכבוד שלי, זה כל מה שיש לי.

באותו רגע אמרתי לידיד שלי שנצא מוקדם כי הוא צריך לעצור לי בדירה. לא הסברתי לו מה קרה והוא גם לא שאל כי ראה כמה אני נסערת. חזרתי הביתה בסביבות שש בבוקר, דפקתי בדלת כל-כך חזק שהערתי לדעתי את כל הבניין. שמעתי אותו יורד במדרגות (היו לנו מדרגות בכניסה לבית בקומה האחרונה. משהו מוזר, כאילו גרנו על הגג) והוא פתח לי.

התפרצתי פנימה ומהמבט החטוף שהעפתי בו ראיתי שהוא בהאנג-אובר כבד. לא אמרתי מילה, פשוט עליתי ונכנסתי לחדר שלי. הוא ראה שאני נסערת ועמד בכניסה, שאל אותי מה קרה ולמה אני נראית כועסת, האם אני יוצאת לעבוד ואיך היה במשמרת אתמול. כאילו לא קרה כלום בלילה והוא מדבר איתי טבעי לגמרי. זה רק הכעיס אותי יותר.

ארזתי את מה שפרקתי לפני שבועיים ולקחתי את התיק שלי כשאני אפילו לא מסתכלת עליו. כשהוא ראה את זה הוא כמובן התחרפן. הוא שאל למה ובלי לענות הפעלתי על רמקול את ההודעה הקולית שלו, הנחתי את הטלפון על השידה כשההודעה שלו מתנגנת לה ברקע, והמשכתי לארוז. כשהוא שמע את זה הוא העמיד פני המום ואמר שהוא היה מסומם כשהוא הקליט את זה ושאני לא אקח את זה קשה.

"לא לקחתי קשה," אמרתי לו, "אני רק ממלאה אחרי הבקשה שלך ועוזבת את הדירה."

"ולאן תלכי?" הוא שאל אותי, "אני אדאג לך."

"ספר לי על הדאגות שלך בהודעה קולית. אתה טוב בזה." עניתי.

באותו רגע הוא עשה משהו שמעולם הוא לא עשה ולא הייתי חולמת שיעשה. הוא תפס את שתי הכתפיים שלי ואמר, "את לא הולכת לשום מקום." הוא אחז חזק, חזק מדי; הוא לקח לי את התיק וזרק אותו לצד השני של החדר.

הוא אף-פעם לא היה אלים כלפי וידעתי שהוא היסטרי. באותו רגע עמדתי ליד שולחן קטן בחדרי שהיה מונח עליו בקבוק בירה עם ממש מעט בירה בתחתית. כשראיתי איך הוא נראה ופחדתי שיאבד שפיות (הבנאדם יודע אומנויות לחימה) פשוט בעטתי לו בביצים וזרקתי עליו את הבקבוק. מזל שהוא התכופף מהבעיטה בביצים כיאחרת בקלות. הבקבוק התנפץ על הקיר מאחוריו. זכוכיות עפו לכל כיוון, עליו ועל הרצפה. הוא נראה מבוהל ובלי להתעכב, עד שיתאושש, לקחתי רק את התיק הקטן שלי ורצתי החוצה. בלי שום-דבר פרט לנייד, סיגריות, הבגדים שעלי וכמה חפצים כמו ספר, מחברת עם עט, ארנק ומשקפי שמש. הלכתי לעבוד.

הייתי כמובן מאוד נסערת בעבודה והתחלתי את היום בשיחת טלפון איתו אחרי הטרדה נוספת, צועקת עליו שלא יתקשר יותר ושאבוא לקחת את הדברים שלי בעוד כמה ימים. הבוס שלי שמע את הדרמה אבל לא התערב ונכנסתי לעבוד כאילו לא קרה כלום.

הייתי שוב הומלסית בתקופה שאחרי, אבל זה כבר סיפור אחר. והוא - נזרק מהדירה על ידי הבעלים אחרי חודשיים כיוון שלא הצליח לעמוד לבד בשכר הדירה. דאא. הוא היה מובטל.

דרך-אגב, יורד גשם עכשיו והוא דופק לי על החלון והופך אותי לנוסטלגית ובאופן נעים גם מדוכאת משהו. מי לייק.

מאחלת לכם חורף נעים ונטול דרמות :)