אוקיי, אז הספר הזה היה... משהו.

אהבתי את זה שהדברים לא התחברו בהתחלה. קלואי לא יודעת שום דבר על החברים שלה, שום דבר על בית לייל... והכל מתפוצץ לה בפנים!

הספר לא באמת נגמר... זה סוף פתוח לרווחה... עם קליפהנגר ענק!

העלילה הייתה טובה, למרות שבהתחלה הרושם שלי היה שזאת סתם עוד קלישאה לעוסה - אבל זה השתפר לקראת הסוף.

בניית הדמויות קצת אכזבה אותי. רובן היו לא מאוד ריאליסטיות מבחינה פסיכולוגית.

דודה לורן הייתה אחת הדמויות המעצבנות ביותר בספר... הדמויות של המבוגרים בכללי היו מעצבנים ומעורפלים. ארמסטרונג התמקדה בדמויות הצעירות בלבד, אפילו קצת בהגזמה.

וטורי... טוב, היא הייתה דמות קצת מוגזמת כשלעצמה. עוד טינייג'רית מרוכזת בעצמה שמציקה לילדה החדשה, שהיא גם הדמות הראשית בסיפור כמובן. היא קצת מתוסכלת במשך העלילה והרגשתי רחמים כלפיה. למרות שהיא קוץ בתחת.

סיימון ודרק סיקרנו אותי. את המקרה של דרק יכולתי להבין יותר, למרות שהוא היה מאוד כנוע.

"אני לא רוצה ללכת לחפש את אבא שלי! אני אשלח את אחי במקום! אני עלול לפגוע באחרים... אני מסוכן... אני מפלצת!!!" - אוי באמא שלך...

את סיימון היה לי קשה יותר לקרוא.

קלואי בכיינית. היא בהחלט אמיצה, החלטית ודעתנית, אבל היא גם בכיינית ומעצבנת. וגם קצת נאיבית. לא התחברתי אליה בכלל. היא גם לא כזאת שקטה כמו שארמסטורנג ניסתה לתת את הרושם. היא כל הזמן הזכירה כמה קלואי שקטה, אל לא הראתה את זה בפועל, זה הרגיז אותי!

אם רק קלואי וסיימון היו בורחים, הם היו יכולים לברוח בלי שיבחינו בהם. אבל בדיוק ברגע האחרון, כשהיא הלכה לחפש אחרי דרק, היא גרמה להם להיתפס.  אם סיימון היה הולך לחפש את אחיו, זה היה פחות חשוד. היא מפגרת או מה?!

וכשהיא נפלה למלכודת של טורי, היא הייתה אפילו יותר מטומטמת. כל מטומטם היה מבין בסיטואציה הזאת שטורי מתכננת משהו רע, כל מטומטם!!! אבל קלואי היא מטומטמת מזן מיוחד!

אולי אני אקרא את שאר הספרים בסדרה, אולי לא... אני פשוט לא מספיק במתח כדי לרצות עוד. חוץ מסגנון הכתיבה עצמו, הייתי קצת מבולבלת. היא רצה הרבה לפניי ולפעמים הייתה צריכה לחזור ולקרוא פסקאות שלמות שוב כשאני מאשימה את הבעיות קשב וריכוז שלי במקום את הכתיבה המתרוצצת. והיא מתרוצצת.