בין הספרים הטובים ביותר שקראתי אי פעם. גורם לחובבי ערפדים כמוני אושר אמיתי.

יופי של בניית דמויות, פשוט מעורר השראה, סיפור מרתק ועלילה עוצרת נשימה. אווירה נעימה ומותחת עם נגיעות של גותיקה מעודנת.

אן רייס לא משחקת משחקים כשזה מגיע ללספר סיפור, והיא עושה את זה כל כך מושלם שאתה מוצא את עצמך פשוט שוכב על הגב במיטה ומהרהר בסיפור גם שעתיים אחרי שסיימת אותו.

לואיס דו פואנט די לאק, הערפד הממורמר ויפה התואר, גיבור הרומן, מספר את סיפור חייו הטרגי. לאחר מותו של אחיו, כשמאס בחייו ורצה למות, הפך אותו לסטט, ערפד חסר מצפון ותאוו בצע, לערפד. הם חיו ביחד במשך מאות שנים ולסטט לימד את לואיס את כל מה שהוא יודע, או לפחות כמעט הכל... הוא מלמד אותו כיצד לצוד בני אדם כדי לשתות את דמם שבלעדיו הוא עלול למות (באופן סופי) אבל לואיס לא מסוגל, מצפונו גובר עליו, והוא לא רוצה להרוג אנשים. הוא הופך לערפד צמחוני וניזון מבעלי חיים בלבד. לסטט ממשיך לנסות לפתות את לואיס לצוד כמו ערפד אמיתי, אבל לואיס לא נכנע ומתחיל להתעניין בקיומם של ערפדים אחרים כשהוא חוקר היכן אפשר למצוא אותם.

בהמשך השניים פוגשים בקלודיה, הילדה בת ה-6, והעלילה מסתבכת עוד יותר.

כל כך הרבה רגש ותיאוריות על מטרת החיים. ערפד שכל הנצח לפניו מהרהר בלי סוף על השאלות מי אני ומה אני עושה כאן, מה הטעם בכל זה והאם יש פואנטה לחיים חסרי הערך והמוסר האלו. סוף סוף רומן ערפדים שלא מתמקד רק בדם וסקס (יש מזה ולא מעט, אבל זה לא העיקר...) אלא גם בעומק ובערך של חיי נצח.

אהבתי את לואיס ואהבתי את לסטט, מה שבאמת מיוחד, כי שניהם כל כך הפוכים זה מזה. עוד הוכחה לכשרון בניית הדמויות המושלמת של רייס.

היה לי קשה להתגבר על כמה סצנות קשות בספר, על אבדות מסויימות ועל רגעים דרמטיים (ויש הרבה מהם... יאממ!) שעד היום (ןקראתי את הספר הזה ממש מזמן!) אני מתאבלת עליהם. אבל זה שווה את זה.

רייס תמיד אמרה שלואיס מאפיין אותה. היא ממש כתבה על עצמה בספר כשהיא כתבה על לואיס. אבל אני בתוך הקריאה דווקא התחברתי יותר ללסטט. הוא בסך הכל מנסה לשרוד בתוך חיי הנצח שהוא כלוא בהם. הוא לא נכנע לחולשות כמו רגש ומצפון (מה שהוא קורא להן חולשות, בכל אופן) והוא שטני בעל אגואיזם טהור. הוא עושה הכל למען האינטרסים האישיים שלו והוא מפיק הנאה מרצח ושפיכות דמים (דאאא ערפד או לא ערפד?) ולדעתי יש בו משהו יותר אנושי אפילו מלואיס.

אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל הוא הרגיש לי יותר קרוב לאנושיות שלו. לואיס כל כך נלחם בערפד שהוא שזה כבר הרחיק אותו לגמרי מעצמו והוא הפך צמחוני והמצפון שלו עבד שעות נוספות, יותר מבן אדם ממוצע. לסטט לעומת זאת נתן לאינסטינקטים החייתיים שלו לעבוד וגם לא מחק לגמרי את האנושיות שבו. הוא אמנם נוטה יותר לצד הערפדי שלו אבל האנושיות שבו יותר ריאליסטית. הרי לכל בנאדם יש מפלצת מפנים. אצלו היא בחוץ והאדם בפנים.

ספר מאוד מומלץ, ולדעתי, תקראו אותו לאט ותהנו ממנו, תקבלו כל מילה, דימוי, דיאלוג בכבוד הראוי להם. רייס כותבת מדהים ומכניסה אותך לעולם אחר. אל תתפלאו אם תפסיקו לחיות בזמן שאתם קוראים את הספר ואל תדאגו, אני מבטיחה שהחיים עדיין יהיו שם כשתסיימו! אלא אם כן תמותו באמצע הקריאה, אבל מה יותר טוב מלמות עם ספר שגורם לך להיראות טוב אם אתה מת בזמן שאתה קורא אותו?