כשאתה רואה אורות המנתרים לגובה מחלונות של גורדי שחקים, עד שאתה בטוח שמי שמביט משם רואה רק עננים ונמלים קטנות שמהלכות על הכביש... כשאתה לא מספיק לשאול אף אחד מהולכי הרגל איך מגיעים לאנשהו כי הם כולם כל כך ממהרים... כשאתה בטוח שהתחרשת כי כל מה שאתה מצליח לשמוע אלה צפירות חזקות ועצבניות... אתה יודע שהגעת לת"א.

יש משהו בעיר הזאת... משהו טהור, ישן נושן כזה, שעושה לי... אממ, איך להגיד את זה באופן מדוייק... עושה לי... לברוח!!!

(דמיינו שזו ת"א, טוב?)

קורא פוסט יקר זה, מי שלא תהיה. אם אתה תל-אביבי, אנא, ענה לי על השאלה הבאה: איך למען השם אתה עדיין שם?

אל תבינו לא נכון, אני אוהבת את ת"א, היא כיפית, היא גדולה, היא מפוצצת אנשים, היא מלחיצה, היא רועשת... לא, רגע, אלה כל הדברים שאני הכי לא רוצה!...

לצאת לבלות בת"א זה נחמד, אבל לגור שם?... - שוב - איך, למען השם, איך?! גם ירושלים זו עיר גדולה, וגרתי שם - אין מה להשוות.

ובכן, בלית ברירה לקחתי מעיל ומקל (אבל בלי מקל) ונסעתי לת"א. נסעתי במונית שירות, במושב האחרון, כשכל הדרך ישבו לידי חבורה של גברים שמבוגרים ממני באיזה 10 שנים אבל מתנהגים כמו ילדים שקטנים ממני באיזה 10 שנים. הם עיצבנו אותי!!!

עד שהגעתי ובחתיכה אחת, אני מסתכלת מסביב ונזכרת... אהה נכון, נסעתי לת"א. כנראה הצפון הרס אותי כי התרגלתי לשקט יותר מדי... והתחלתי להתהלך לי בין הבניינים, מחפשת ומגששת כתובת כלשהי, ובכל פעם שאני מנסה לשאול מישהו איך מגיעים לשם, הם ממהרים מדי ואני לא מספיקה אפילו לעצור אותם עם "סליחה?" מנומס. בסוף ניסיתי שיטה חדשה ועצרתי אנשים עם "סליחה!!!" וכשגם זה לא עזר התחלתי לצווח, "אתה! עצור!!!"

אבל גם כשלבסוף נעצר מישהו חביב וניסה להסביר לי, הוא בעצמו הסתבך. כי עם כל האורות והרעש והאנשים... מאבדים כיוון!

החלטתי לוותר על המאמץ ולתפוס מונית. מונית היא החברה הטובה והיקרה ביותר של הנוסע בדרכים. יותר יקרה מטובה, אבל נו טוב. ניסיתי לעצור מונית, פשוט הרמתי יד כשאני ממהרת לפתוח את הדלת.

"אני תפוס, חמודה." הוא אמר.

חמודה אמא שלך.

בדיוק באותו רגע עבר שם אופנוען חמוד ביותר ושאל אותי, "את צריכה טרמפ?" - שם, בדיוק שם! בזכות גברים כאלה אני נזכרת שהישראלים הם לא כאלה חארות!

אז אמרתי שכן ועליתי. הוא הפעיל Ways ותוך דקה מצאתי את עצמי בכתובת הנכונה.

הייתי מאושרת באותו הרגע ומשם הכל הלך חלק. עד הרגע שנעלמה לי הת"ז שבתוכה היה גם שטר של 100 והכי חשוב... כרטיס אשראי. אני לפחות מנסה לשכנע את עצמי שהיא אבדה ושלא כייסו אותי, כי אני צפונית ואותי לא מכייסים!

בני זונות.

אבל סוף טוב הכל טוב, ישבתי לי בסוף באוטובוס חזרה ונחרתי שעתיים עד שהגעתי צפונה, אל השקט הצורם.