נהניתי לקרוא את הספר הזה. באופן מפתיע, מצאתי את החלק הראשון מרתק יותר במובן מסויים. דוסטויבסקי כותב יפה כל כך, בכנות גמורה, הטקסק ממש עוצמתי והומוריסטי בשילוב עדין ובמינון מדוייק.

  לאורך כל הסיפור - הוא בן אנוש. הוא אומר את האמת, מה שנשמע כמו שטויות גמורות.

חוץ מזה, היה לי קשה עם העובדה שהוא כותב בגוף שני, כמו מניפסטו. זה היה די מטריד... לפחות בשבילי.

לעתים הוא גם הפך את הקשקושים שלו ממונולוגים לדיאלוגים בצורה כזאת חלקלקה, מה שהיה ממש משעשע ומעניין, אבל שוב, מרתיע קצת. זה כמו לקרוא מכתב שנכתב על ידי אדם שחולה בנפשו. אבל שוב, לדעתי, זה מה שהפך את הכל ליותר מרתק. אחרי הכל, מה יותר כן ואמיתי מאדם שחולה בנפשו?

אהבתי בעיקר את הסיום. הוא מביא את הסיפור כולו לפרספקטיבה אחרת והופך את כל המשמשעות של הסיפור לשאלה! מה שגרם לי להרים את הראש מהספר בסוף ולמלמל "ממ... מה הרגע קרה כאן?"