אז סבא שלי חולה.

חסר לו המוגלובין והוא קיבל המון מנות דם בשבוע האחרון, כמעט כמו ערפד חסר מוטיבציה, בגלל שהצבע שלו הפך להיות בדיוק בצבע של הקיר מאחוריו עד שבקושי הצלחתי למצוא אותו.

הלכתי לבקר אותו בבית החולים. הוא נראה כמו רוח רפאים.

הקשר שלי עם סבא הוא קשר חזק. אני אוהבת את האיש הזה. אם זה לא היה עושה לו התקף לב, הייתי עושה קעקוע עם הפרצוף שלו על הכתף שלי.

הוא אדם טוב, עבד מאז שהוא זוכר את עצמו ואוהב לספר הרבה סיפורים על חייו. הוא כבר בן שבעים פלוס ועדיין קם כל יום בחמש בבוקר והולך לעבוד בלול. אני גאה להיות הנכדה שלו. הוא לא מסוגל לשבת רגל על רגל. הייתה תקופה שהתנפחה לו הרגל כמו בלון והרופא אמר בתקיפות, "אל תלך על הרגל הזאת אלא אם זה הכרחי. שב כל היום עם הרגל למעלה."

הוא לא עשה את זה. הוא ניסה, שעה שעתיים, ומצא את עצמו קם והולך ללול. דאגתי לו שזה רק יפגע בו, אבל אני גם לא רוצה שהוא יסבול. זה מחרפן לשבת כל היום באותה התנוחה, במיוחד כשהוא צריך לשבת בחברת סבתא שלי.

לא שיש לי משהו נגדה, היא אישה מדהימה. אבל בכנות, היא פטפטנית לא קטנה. ואני לא מתכוונת שהיא מפטפטת איתו כל היום ומעבירה לו את הזמן באינטריגות משעשעות וסיפורי סבתא מרתקים, אלא אני מתכוונת שהיא מדברת כל היום בטלפון. זה לא נחמד לשבת כל היום ולהביט באישתך מדברת בטלפון.

אז באותה התקופה ניסיתי לבקר אותם יותר. להעביר איתם את הזמן. הוא סיפר לי סיפורים והיא צחקה איתנו והיה נורא נחמד. הם זוג משעשע. עד שהוא היה פורש למיטה באיזה שבע בערב, ואני והיא נשארנו לדבר אל תוך הלילה.

עכשיו אני מודאגת יותר מהרגל ויותר מההמוגלובין, כי סבא שלי לא אוכל. הצבע שלו רק מתבהר עם הזמן. זה ממש מפחיד. צריך להכריח אותו כדי לאכול איזה חצי סנדוויץ' וזו הארוחה הכי גדולה שלו במשך יום שלם. אני לא יודעת מה לעשות כדי לשכנע אותו לאכול.

ואני הכי מפחדת מלאבד אותו, כי אני רואה אותו דועך.

תאחלו לו בריאות שלמה.

תודה.

 Addio