אני חובבת ספרות גותית, ואני חושבת שאווירה זה אחד הדברים היותר חשובים כדי לבנות סיפור גותי טוב. בגלל זה, אהבתי את ההתחלה. האווירה הייתה שם כבר מהעמוד הראשון.

שלי עשתה דבר מעניין - היא כתבה סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור ויצאה ממנו לאט, חזרה אל המסגרת:

- בהתחלה ישנו מכתב שימאי שלח לאחותו ובו הוא סיפר לה על מסעו.

- אחר כך הוא נתקל בויקטור פרנקנשטיין, ומספר את הסיפור שהוא סיפר לו.

- בהמשך הוא מספר את סיפור חייה של המפלצת שסיפרה אותו לפרנקנשטיין שסיפר אותו לימאי.

- חוזרים לפרנקנשטיין ולסיפורו.

- הימאי פוגש את היצור.

הרומן הזה היה מאוד פסיכולוגי בשבילי. הוא גורם לך לחשוב על כמה בני האדם תלויים במראה החיצוני שלהם וברושם הראשוני וכמה הוא קובע את מעמדם. שלי ממש מניחה ראי מול החברה האנושית, וההשתקפות... נוראית.

למרות שבעקרון היה ברור לגמרי מה עומד לקרות ואיך הסיפור יסתיים, די נהניתי לחכות לדברים שיקרו. מה שהרגיז אותי בעיקר היה שפרנקנשטיין לא ראה את זה בא. הרי המפלצת איימה עליו שהיא תרדוף אותו ותהרוג את כל חבריו, אז מה ההתלבטות? או שתהרוג אותה או שתיצור לה מפלצת-חברה, למה אתה מתגרה בה?? זה היה אפילו קצת בלתי אמין.

אני מאוד כועסת על ההתנהגות של פרנקנשטיין. היצור שלו פשוט אומלל וחסר תקווה, והוא לא נקף אצבע כדי להושיע אותו, למרות שהוא אחראי בכלל לקיומו! מי עושה דברים כאלה?! - איזה מנוול.

כשקראתי את גרסת הילדים זה היה יותר "ידידותי" וגם אז ריחמתי על היצור. אבל כאן הוא פשוט אומלל באמת.

רומן נהדר. נהניתי לקרוא.