לא כתבתי הרבה זמן לבלוג ומסיבה טובה. או נכון יותר להגיד, סיבה רעה.
זה קרה כשהייתי בעבודה. חבר טוב שלי התקשר אליי בוכה ואמר לי, "ג'אם. מ' שתה כדורים. הוא ניסה להתאבד."
מ' הוא בין החברים הכי טובים שלי. את הבחור שהתקשר אני מכירה כבר כמעט 4 שנים בעוד שאת מ' אני מכירה בערך שנה.
הייתי בדיוק באמצע הכנת קפה וכל החלב השפריץ לי החוצה מהכד. התעשתתי ושאלתי, "מה קורה איתו עכשיו?"
"אני לא יודע, אני אחזור אליך." הוא אומר ומנתק.
אני לא יודעת מה קרה אחרי שיחת הטלפון הזאת (מישהו יכול להאשים אותי?) אני רק יודעת שהמשכתי איכשהו לעבוד. אני זוכרת במעורפל שהבוס שלי אמר לי כמה דברים והנהנתי אבל אני לא זוכרת מה הוא אמר. תוך כדי עבודה, אני מתקשרת למ'. מתקשרת ומתקשרת ואין תשובה. ניחשתי שהוא בטיפול נמרץ והתקשרתי שוב לבן הזוג. בואו נקרא לו ס'.
"ס', אני מתחרפנת כאן. מה לעזאזל קורה?"
"הוא מת."
לא הצלחתי להגיב. נפלתי על הרצפה ושאלתי, "מה?"
משם הכל שוב קצת מעורפל. אני זוכרת שהבוס שלי בא והרים אותי ושאל מה קרה, לקח לי את הטלפון מהיד ושאל את ס' מי הוא ומה הוא אמר לי. אני זוכרת שבכיתי. ואני זוכרת שעזבתי את המשמרת באמצע ונסעתי לדירה של ס'.
הוא היה שבור. כשראה אותי נפל עליי כאילו שהרגליים שלו השתתקו פתאום והתחיל לבכות. מסכן שלי.
הם היו בני זוג בערך שנה. אני מכירה את מ' דרך ס'. הם הכירו באתר הכרויות ואת רוב חילוקי הדעות ביניהם והריבים שהיו להם אני זוכרת טוב כי הכל עבר דרכי. תמיד כשס' היה בא לבקר אותי הוא היה מספר לי כמה קשה לו עם "העקרב הזה" (הוא היה מזל עקרב) ומ' היה מדי פעם קופץ אליי ומספר לי שס' עשה לו ככה וככה ולא יודע לפנק אותו ולתת לו. הוא היה בחור מפונק שסוחט הרבה אנרגיה. "תפנק אותי." "תאהב אותי." "בוא נתכרבללל."
אהבתי אותו. אני מתה עליו.
וס' אהב אותו ועדיין אוהב. הוא לא מסוגל עכשיו אפילו להסתכל על מישהו אחר, מן הסתם. הוא שבור.
לקחו את הגופה של מ' לנתיחה שלאחר המוות, כדי לראות מה בדיוק הוא שתה ואם בכלל הכדורים הם הסיבה למוות ולא משהו אחר.
מ' נולד עם מום בלב ויכול להיות שכל העניין הוא בכלל דום לב. אין עוד תוצאות וכנראה יהיו רק מתישהו בחודשיים הקרובים.
ערב לפני שכל זה קרה, מ' התקשר לס' ואמר, "בוא אליי."
"לא בא לי." אמר ס', "אני אבוא מחר."
הם היו מבלים כל ערב ביחד ובאותו יום, סיפר לי ס', לא התחשק לו להיות איתו, כי, כפי שכבר ציינתי, מ' דרש המון אנרגיה.
"נו פליייז... אני לא מרגיש טוב. תאהב אותי."
"אני אוהב, אבל לא בא לי לבוא היום." סיים ס' את השיחה.
הוא קיבל ממ' סמס אחרי כמה דקות: "אני לא מרגיש טוב וס' לא אוהב אותי."
אחרי כמה שעות הוא הרגיש רע עם זה והחליט כן ללכת, אז הוא התקשר למ' כדי להגיד לו שהוא בא ולא הייתה תשובה. הוא ניחש שמ' נרדם והלך לישון.
למחרת ניסה ס' להתקשר שוב אל מ'. שלוש פעמים ואין תשובה. הוא דאג, כי מ' היה לפעמים מדבר על התאבדות. אף פעם לא לקחנו אותו ברצינות אבל כמובן שס' בכל זאת דאג.
הוא הלך לדירה של מ' ונכנס אליו לחדר. הוא מצא אותו שוכב על הגב, לא זז. לרגע הוא חשב שהוא ישן אבל אז הוא ראה שיש לו קיא (או שזה היה דם, הוא לא ידע להגיד... אבל זה היה אדום) בצד של השפתיים. הורידים שלו היו בולטים במפרקי הידיים ובעורף והוא היה לבן. ס' נגע לו בוורידי הצוואר כדי לראות אם הלב שלו דופק והוא היה קר.
מיד הוא התקשר אליי ולאבא של מ' ולאמבולנס. הוא יצא כמובן מהחדר כשלא יכל להיות שם. לא לפני שבדק אם הוא השאיר אחריו מכתב או משהו, אבל הוא לא השאיר כלום. רק את עצמו. וכמה טבליות וכופסאות כדורים ריקות וחצי ריקות.
וככה הוא הלך.
הלוויה הייתה קשה, כמובן.
היו לי שני אזכרות ולוויה אחת בחודש אחד. של סבא ושל מ'. זה סיוט שאני לא מאחלת לאף אחד אף פעם לעבור. אבל באופן כלשהו, יש בזה משהו מטהר. כל הרגשות המעורבים, הפחד לחיות בלי, הצער, הבכי, הסיפורים... זה עשה לי סוג של שטיפה.
באשר לס'? הוא לא מפסיק לחשוב לעצמו מה היה קורה אם הוא כן היה בא אל מ' באותו ערב. הגופה הייתה בחדר לילה שלם, הוא לא ענה לטלפונים כל הלילה וכל היום למחרת. אני ממשיכה כל הזמן להגיד לו שהוא לא יכול היה לדעת ושלא יראה בזה אשמתו. אבל אני גם מבינה לגמרי למה הוא מרגיש ככה.
הוא לא חושב שהוא אי פעם יאהב שוב. הוא אפילו לא מסוגל להגיד על בחורים שעוברים ברחוב "איזה חתיך!" ופעם הוא תמיד היה מציין את זה. גם לפני מ'. הם היו שני חרמנים שמתלהבים מבחורים חתיכים זה ליד זה. מ' היה בחור מתוק, בחור שאי אפשר לא לאהוב אבל בטוח שאין לו חברים. מ', מ'... אם היית רואה כמה אנשים הגיעו ללוויה שלך, לא היית אומר שאין לך חברים.
כמה קטן הוא היה שם בתוך הסדין, נראה כאילו אין שם כלום... אולי בובה. לא זכרתי שהיה כזה קטן.
אבל עדיין לא עיכלתי. אף אחד מאיתנו לא עיכל. שהוא באמת הלך. בשנתו ה-25. נראה לנו כאילו בכל רגע הוא ידפוק בדלת וייכנס ויגיד, "ערב טוב שלום לךךך!" כמו שהוא תמיד נהג לומר כשהוא נכנס לחדר עם אנשים. או שפתאום הוא ייתקשר ויגיד לי, "ג'אם, מה קורה, מה את פ'גרת?" כמו שהיה תמיד אומר לי בטלפון, בחיקוי של מבטא אמהרי מוגזם.
אבל הוא לא יגיע ולא יתקשר יותר...
אני מקווה שהוא לא סובל יותר מדכאונות, מנדודי שינה או מכאבים בלב. שהוא נח וטוב לו. איפה שהוא לא נמצא, אם הוא נמצא.