רומן על-טבעי די ישיר של "קללת צועני".

אני אוהבת שרומן גורם לי להרגיש משהו כלפי הדמויות. אם זה אהבה, קנאה, שנאה או אמפאטיה. במקרה הזה, הרגשתי שנאה ממש עזה כלפי הדמות הראשית, בילי האלק. לא הצלחתי אפילו לרחם עליו. טוב, האמת היא שהיו רגעים שריחמתי עליו, אבל אלה לא היו סוג של רחמים כמו כלפי אדם אומלל שסובל על לא עוול בכפו, אלא סוג של רחמים מהולים בגועל. כי תכלס, בשורה תחתונה - בילי האלק הוא בן זונה.

האלק, אמריקני שמן וממוצע, עשה תאונה בזמן שאישתו מצצה לו באמצע הנסיעה ובטעות דרס צועניה זקנה שחצתה את הכביש. הוא מצליח להתחמק מעונש תודות לחברות שלו עם מפקד משטרת העיר ועם השופט האחראי לתיק. אחרי שהוא עזב את בית המשפט, אביה של הנרצחת, צועני זקן בשם טאדוז למקה, עובר לידו, מלטף את פניו ואומר, "לרזות!"

מאז, מתחיל בילי האלק לרזות. הוא יורד במהירות במשקל, כמה קילו כל שבוע, ומנסה לדעת איך לסלק את הקללה. כמובן שתוך כדי התהליך הוא מאשים את כל העולם חוץ מעצמו על הצרה שנפלה עליו. את זקנה שחצתה בלי להסתכל לצדדים, את אישתו שמצצה לו באמצע נסיעה, את הרופא האידיוט שלא מאמין לו שזו קללה ולא מחלה...

בכל אופן, אני חשבתי לעצמי: מצד אחד, קינג מצייר כאן פורטרייט יותר מדי סטריאוטיפי של הצוענים. הוא מוציא אותם ה'מכשפים האכזרים שמענישים בדרך על-טבעית ולא הוגנת את האנשים שפגעו בהם'. מצד שני, הצוענים הם האנשים היחידים שאיכשהו אציליים באיפיון שלהם. החברה ביטלה את חשיבותם, דחפה אותם אל הקיר עד לנקודה שלא מגיעה להם אפילו הזכות לצדק. הקללה היא לא יותר מהדרך של הצוענים לקבל את הצדק שלהם בחברה שלא נותנת להם אותו.

הסיפור הזה הוא סיפור קינג (באקמן) עד כדי כך אופייני, שאפילו בתוך הדיאלוג עצמו בין הדמויות, הדמות מצהירה שזה "נשמע כמו רומן מסתורי של סטיבן קינג." (...Good one, Stevie)

הדבר הכי טוב שאני יכולה להגיד על הספר הזה זה שהוא החזיק אותי מרותקת כל זמן הקריאה.

הקצב שלו היה קצת מוזר. בהתחלה זה היה איטי (לא רק האקספוזיציה, אלא כמעט עד אמצע הספר), כדי להכיר לנו את בילי ואישתו והבת שלו ומה שקרה בעבר ואיך הוא מתחיל לרזות לאט לאט...

ואז פתאום הקצה מתחיל להיות מהיר במכה. הוא נסע וחיפש את הצוענים והכל מתחיל לדהור... זה היה קצת מוזר אבל לאו דווקא רע.

והסוף - הולי שיט מאד'רפאקר! כל-כך כעסתי שיצא לי עשן מהאוזניים... לקח לי הרבה זמן להתנער מזה.