בגלל שאני מספרת בבלוג בעיקר על ההווה, החלטתי לפתוח תאג חדש בשם "בואו נדבר היסטוריה" ובו אני אספר לכם קצת על החיים שלי מלפני הבלוג (בתקווה לא לשעמם אתכם). כמובן שהרבה דברים כבר כתובים בפוסטים קודמים (כמו ב"על כוס קפה: על דרמה ובקבוק בירה ריק" ועוד כמה עובדות מפוזרות בפוסטים שונים...) אבל כאן אני יכולה לכתוב הכל בסדר כרונולוגי ולשתף אתכם בכמה אירועים יותר מרכזיים שעברו עליי בעבר.

שאל-ווי?

אז כמו רוב בני הנוער, תקופת התיכון הייתה הכי זוועתית בשבילי. טוב, לא ה-כ-י, אבל זוועתית מספיק בשביל לעוות את הפנים בגועל כשאני מסתכלת אחורה בקופסת הזכרונות של המוח.

קודם כל, הייתי ילדה מאוד סגורה. כעסתי על כל העולם בלי סיבה נראית לעין. שמעתי הרבה מוזיקה אפלה (ההתנסות הראשונה שלי ברוק כבד הייתה בגיל 13 - Iron maiden), התמרדתי בכל מיני דרכים שונות וגם הייתי די מזוכיסטית.

גדלתי במשפחה דתית. יש לי שתי אחיות ושתיהן נסיכות דתיות. אני היחידה שמאז ומתמיד לא רציתי חלק בזה. כמובן שעד גיל 12 בערך קיבלו בשבילי את ההחלטות, אבל אז גידלתי ביצים וידעתי גם להגיד "לא!" מה שגרם לסכסוך תמידי ביני לבין שאר המשפחה.

התקופה שאני הכי זוכרת הייתה כשאמא שלי "גילתה" שאני חובבת ערפדים.

בואו ואני אספר לכם רגע על אמא שלי - אתם מכירים את הטיפוס הזה שכל דבר קטן, מילה לא במקום או מעשה לא מאוד מוסרי מכניסים אותם למן היסטריה אטומית? אמא שלי היא הטיפוס הזה. רק תגבירו את זה פי 20 ושהבנאדם שעושה את זה הוא הבת שלה. זה כמה היא היסטרית.

אני, אלוהים יודע איך זה יכול להיות, ההפך הגמור. אני לא נותנת לדברים להשפיע עליי, הם חולפים מולי ואני מנופפת להם לשלום. הרבה אומרים לי שאני אדישה מאוד, הרבה גם קוראים לי היפסטרית, לא נותנת למצבי לחץ להוציא אותי מהכלים ואוהבת להדליק קטורת ולשמוע מוזיקה בשקט בלי קשר לעולם החיצוני.

הניגוד הזה בינינו לא הולך טוב כמו פלוס ומינוס של סוללות. לא לא. הוא הולך טוב ביחד כמו פופקורן וקטשופ.

המממ... פופקורן וקטשופ..... יאקק.

"את אוהבת... ערפדים?"

"כן."

"איכס! למה את אוהבת דברים מגעילים כאלה?"

"זה לא מגעיל, זה פולקלור ידוע. מבוסס על דברים אמיתיים אבל בהקצנה. מעורר מחשבה בהמון רבדים. אין בזה שום דבר רע."

"זה כן רע! זה אנשים מגעילים שמוצצים דם, למה את צריכה דברים כאלה שיפגעו בנשמה שלך?"

"די, זה לא כזה נורא."

"את מחוברת לאיזה... כת או משהו?"

"אמא!"

"לא, מה, שמעתי שיש כתות ערפדים בארץ שמוצצים אחד לשני את הדם. את יודעת כמה מחלות זה מעביר?!"

"אני לא מוצצת לאף אחד את הדם, בחייך!"

"אני כבר לא יודעת מה לצפות ממך."

זה בערך מסכם את השיחות בינינו.

אז באותו רגע שהיא "גילתה" שהבת שלה (אני, ג'אם, הבת שלה) חובבת ערפדים (אני שוב מזכירה לכם שהיא אדם דתי מאוד פנאטי), אני הייתי בת בערך 15. התגובה שלה הייתה משולשת:

דבר ראשון, כשלא הייתי בבית היא נכנסה אליי לחדר (דבר שיכול להוציא אותי מהכלים. עד היום.) והתחילה לחפור לי בחפצים. היא מצאה את כל הדיסקים שלי (כבר מאז אני אוספת) ולקחה את כל מה שהיה נראה לה 'בוטה' או 'לא נעים' על הקופסה. כמובן שזה בערך כל הדיסקים שהיו לי. אני לא אשכח איך הגעתי הביתה וראיתי שכל הדיסקים שלי נעלמו. שאלתי אותה אם היא נכנסה לי לחדר והיא אמרה שכן, ושהיא לקחה לי את כל הדיסקים כדי שאני לא אשמע יותר את 'מוזיקת השטן הנוראה הזאת'.

כן כן, אמא שלי גבירותיי ורבותיי! היא טענה שזה משפיע על הנפש והורס לי את הנשמה או משהו כזה. הורים... עוד בולשיט.

בכל מקרה, עשיתי סצנה, צעקתי, השתוללתי... אני לא צריכה להסביר איך היפסטרית בת 15 מתנהגת כשלוקחים לה את חופש הביטוי.

אבל זו הייתה רק ההתחלה.

למחרת, הלכתי לספרייה (אני חנאבצית, זוכרים? תולעת ספרים. זה היה מקום הבילוי המועדף עליי בתור ילדה.) וכשחזרתי עם כמה קלאסיקות ביד, מרוצה ומאושרת, אמא שלי ביקשה ממני פתוח את התיק ולהראות לה מה השאלתי.

בפנים חמוצות ואטומות פתחתי את התיק והראתי לה. אני לא זוכרת אילו ספרים היו שם, אולי אפילו דראקולה או פרנקנשטיין, אני לא זוכרת מה אבל קלאסיקה רצינית של ספרות אפלה מאוד. בזה אני בטוחה. היא כעסה ואמרה שהיא לוקחת את זה ושמחר היא מחזירה את זה ושאני אקרא ספרים נורמלים, או טוב יותר, אפסיק לקרוא ספרים כל היום ולחיות בעולם "מדומיין" כמו שהיא נהגה להגיד, אלא אחיה בעולם האמיתי. שוב, צעקתי, השתוללתי, התחרפנתי... ובסוף נעלתי את עצמי בחדר ושמתי אוזניות (כי דיסקים כבר לא היו לי).

הדבר השלישי שהיא עשתה היה הטלוויזיה. היא ידעה שבלילה כשכולם ישנים, ג'אם יושבת בסלון וצופה בסרטי אימה. היא לא אהבה את הרעיון.

היה לנו יאס-מקס באותה תקופה והייתי מקליטה סרטים ורואה אותם בלילה, כדי שההורים שלי לא יציקו לי עם הערות כמו "מה זה הזבל הזה שאת רואה?" או "איכס, תכבי את זה!"

מה שהיא עשתה זה, היא התקשרה ליאס וביקשה קוד לטלוויזיה כדי שלא ניתן יהיה לראות סרטים שהם אסורים לילדים מתחת לגיל 14. אני הייתי שנה מעל גיל 14 וגם אם לא, הצנזורה תמיד מגזימה בדברים האלה. הם חסמו לי כל סרט שיש בו קצת יותר מנשיקה עם לשון. זה הוציא אותי מדעתי!

תארו לכם שאתם מזפזפים בטלוויזיה וה-כ-ל חסום לצפייה חוץ מהחדשות וערוץ הילדים. לא מרגיז??

אז כל היום צפיתי בVH1 כי מה נערה מתבגרת יכולה לעשות?

כמובן שלמזלי ה'תפקידים' בבית היו די ברורים באותה תקופה. אחותי הגדולה הייתה מכורה למחשב ולא נתנה לי או לאחותי השניה להתקרב (אני הכי קטנה). בגלל זה גם לא ידעתי מה זה בכלל אינטרנט עד גיל מאוד מאוחר.

אחותי הסנדוויץ' הייתה מכורה לטלוויזיה ולא זכיתי להרבה זמן צפייה ביום בלאו הכי כי היא הייתה צופה בסדרות מעפנות של ילדים כמו האנה מונטנה שלא היה לי סבלנות אליהן.

ואני? - אני הייתי מכורה לגיטרה שלי. הייתי מנגנת כל יום מהרגע שהגעתי מבית הספר ועד הלילה. וכשהייתי רוצה לנוח ולהרגיע את האצבעות, הייתי כותבת. כי תמיד כתבתי.

בכל מקרה, אלה שלושת הדברים שאמא שלי גזלה ממני - מוזיקה, ספרים וסרטים.

שנאתי אותה על זה תקופה ארוכה. אבל כמובן שלא נתתי לזה להימשך. לצערי, הייתי צריכה לחיות בשקרים, אבל זה היה הכרחי ושווה את זה.

את הדיסקים חיפשתי בכל הבית עד שמצאתי איפה היא החביאה אותם. בהתחלה הייתי שומעת רק כשהיא לא הייתה בבית (אחיות שלי היו שטינקריות אז גם הייתי צריכה לשמוע בשקט) והחזרתי אותם למקום לפני שחזרה. אבל עם הזמן לקחתי עוד דיסק ועוד דיסק עד שכולם שבו אליי, מוחבאים בארון מאחורי המעילים, והיא לא שמה לב, וכששמה לב היא כבר לא לקחה לי אותם שוב, רק אמרה, "אל תחשבי שלא שמתי לב שלקחת את כל הדיסקים בחזרה."

אמרתי לה, "נכון, גונב מגנב פטור." כן, נראה לי שזו תשובה יפה לאישה דתייה. אמרתי לה, "אלה הדיסקים שלי. קניתי אותם בכסף שלי ואין לך זכות לקחת אותם."