אז הספר מתקדם נהדר. אמנם לא בצעדי ענק אבל גם לא בצעדי צב. אני יכולה לעשות את זה, אני יכולה לסיים אותו עוד נובמבר אם אני אמשיך בקצב הזה. יאיי!

היום בבוקר, דיברתי עם אבא שלי והוא שאל למה לא רואים אותי יותר. אז כדי לתת לו תקווה אמרתי, "כי אני עובדת על הקריירה שלי."

הוא התלהב, ראיתי לו אור בעיניים כשהוא שאל, "איזו קריירה?"

"אני אהיה סופרת גדולה," אמרתי לו, "ספר הביכורים שלי כמעט מוכן."

החיוך שלו נמחק כמו שהופיע, "אהה," הוא מלמל, "יופי, יופי, תסיימי אותו."

מעבר לקול החצי-מבואס-חצי-מעמיד-פני-שמח שלו שמעתי קול אחר, שהגיע עמוק עמוק מתוכו ולא התכוון להגיע אליי, שאמר, "סיימי איתו כבר כדי שתתפני ללכת לאוניברסיטה וללמוד מקצוע אמיתי." אבל השתדלתי להתעלם מהקול הזה.

זה פשוט שכל המשפחה שלי, ואני מתכוונת כ-ל המשפחה שלי חושבת שאני מבזבזת את הזמן בכתיבה ויכולה להצליח בתחום אחר ולא "לבזבז" את הזמן שלי על הספרים. הם שונאים ותמיד שנאו אמנות בכל תחום או מקצוע שהוא. הם שנאו כשפיסלתי (שנה וחצי עסקתי בפיסול בחימר ובטון), הם שונאים כשאני מציירת (יש לי תקופות של מוזה לציור,) והם שונאים כשאני מנגנת. הם אפילו שונאים שאני קוראת או כותבת. שמעתם פעם על הורים ששונאים שהבת שלהם קוראת הרבה ספרים? פחח...

הם פשוט לא אוהבים אמנות. אני לא יודעת איך עדיין שרדו אצלי הגנים שלהם... אולי אני מאומצת?...

האמת, חשבתי פעם שאני מאומצת. גם כי אחיות שלי תמיד הציקו לי (כמו שאחיות גדולות תמיד מציקות לאחותן הקטנה) ושיקרו שאני מאומצת, ואני בתמימותי האמנתי להן. וגם כי תמיד נראתי, התנהגתי וחשבתי שונה מהם. גם הקטע של הדת, גם האמנות, גם הקריאה. אני נחשבתי עצם-בלתי-מזוהה בבית.

בכל אופן, מחר אני הולכת לעשות משהו ששנים לא עשיתי... לא לא, אני לא הולכת לשחק בסביבון או משהו בסגנון. אני הולכת לשופינג....

אני לא מאוד אוהבת שופינג, אין לי סבלנות לעבור חנות חנות, למדוד עשרים סוגי ג'ינסים ושלושים סוגי חולצות ושמלות וחזיות... אני לא יודעת מה זה, אני מניחה שאני פשוט לא נהנית לקנות בגדים! אבל הפעם אני חייבת כי הגעתי למסקנה ש... טוב, אין לי בגדים. פשוטו כמשמעו. באמת אין לי. הארון שלי ממחזר שומנים כי אין לו ממה לייצר חדשים.

אל תבינו לא נכון, אני אוהבת שיש לי בגדים חדשים, מאוד. אבל אם היה אפשר לדלג על הקטע של הקניות עצמן זה היה נהדר! תמיד כשאני יוצאת לקנות איזה בגד, אני מוצאת את עצמי חוזרת עם איזה 3 ספרים ובלי בגדים. חחח סיפור חיי.

יש לי בעיקר ידידים גברים ואין לי כמעט חברות בנות (מעניין למה) אבל הייתה לי חברה טובה אחת והיא תמיד הייתה אומרת לי שאני חנאבצית ושסביר להניח שאם היינו לומדות באותו בית ספר לא היינו חברות. הניחוש שלי הוא שהיא הייתה מהבנות הפופולריות האלה שלא רואות ממטר את הילדים הלבושי שחורים האלה שיושבים בצד הכיתה ומציירים... סתם ניחוש פרוע.

אבל הנה דרכנו נפגשו (הכרנו בבית קפה שעבדנו בו פעם יחד) ויום אחד היא אמרה לי, "נמאס לי, אני הולכת להפוך אותך לאישה. אנחנו נצא לשופינג ואז נלך לים ונצוד גברים."

היא הצליחה. עשינו שופינג וגם הלכנו לים וצדנו גברים. יאמי. אחרי כן היא שאלה אותי, "נו, לא היה כיף? מה היית מעדיפה, לעשות את זה או ללכת לספרייה?"

ואני חשבתי לכמה רגעים, לא כי הייתי צריכה לחשוב על זה אלא כי לא רציתי להעליב אותה, ואז אמרתי, "לספרייה."

היא אמנם הייתה ההפך הגמור ממני, אבל היא תמיד אמרה שהיא "מתה על המוזרויות שלי", מה שנשמע לי כמו מחמאה... לא?

...לא?

חחח אבל אני יודעת גם לבלות על אמת, באמת! אני חיית מסיבות כשאני רוצה... רק קצת אלכוהול נדרש. ככה אני לא יכולה לקרוא כי אני רואה הכל פעמיים. וגם... אני צריכה להיות עם אנשים שבאמת כיף לי איתם. כשאני עם ס' או כשהייתי יוצאת עם מ' (ז"ל) היינו עושים חיים. כשאני עם החברה הזאת, שהיא כבר לא חברה אז אני לא אטרח לספר לכם את שמה הבדוי, היינו מבלות הרבה. בעיקר למקומות שהיא רצתה כי היא אף פעם לא רצתה שאני אבחר, כי היא ידעה שאם אני אבחר איפה מבלים אז נגמור בפארק או בבית קפה או בפאב או בצומת ספרים, והיא הייתה יותר טיפוס של... קניונים וחופי ים ומסעדות ומועדונים.

הממ... רק עכשיו עליתי על זה, תוך כדי שאני כותבת - לא פלא שאנחנו כבר לא חברות.

האמת שהיא יצאה פחות או יותר, איך לומר בעדינות... כלבה. הלוויתי לה 300 שקלים פעם כשהייתה צריכה ואחרי כמה ימים היא החזירה לי 150 ואמרה שכשיהיה לה היא תחזיר לי את ה150 הנותרים. הכל טוב ויפה, עד שיום אחד היא לפתע נעלמה מהאופק.

בחיים, אף פעם מאז, לא הזכרתי את ה150 שקלים. ידעתי שהיא לחוצה בכסף ולא הצקתי ואם להיות כנה... שכחתי מזה לגמרי.

התקשרתי אליה כמה פעמים, גם ביומולדת כדי לשיר לה מזל טוב וגם בלי קשר, כדי לשאול אם בא לה לצאת לעשות משהו. והיא תמיד הייתה "עסוקה או "בעבודה". בסדר, אני בנאדם אינטליגנט, אני מבינה רמזים. הפסקתי להתקשר אחרי שבוע והשארתי את הכדור בצד שלה במגרש.

היא לא התקשרה.

פעם הייתי ליד הבית שלה ואמרתי, יאללה, למה לא, ניסיון אחרון לדעת מה למען השם קורה איתה. התקשרתי.

עכשיו, חשוב לי לציין שאני בדרך כלל לא בנאדם שמתקשר הרבה לאחרים ושואל אם בא להם לצאת, כי אני אוהבת את הלבד שלי, אבל סיקרן אותי מה קרה שהיא לא רוצה פתאום קשר איתי כי היא תמיד הייתה מתקשרת והיא הייתה מאוד אנרגטית.

אז היא ענתה ואמרתי, "היי, אני באזור שלך... אפשר לקפוץ לקפה?"

אתם לא תאמינו מה הייתה התשובה שלה... "אהה מצטערת, אני לא באזור. אבל אל תדאגי, אני מבטיחה שאני אשלם לך את ה150 בפעם אחרת."

מה?!...

מי הזכיר כסף? מי בכלל זכר...? אני לא בנק, אני חברה שלך! רק רוצה לראות אותך, את יודעת... מה לעזאזל לא בסדר איתך?!

מאז לא התקשרתי כמובן. היא יודעת לאן היא יכולה לדחוף את ה150 שקלים האלה.

לקח לי זמן אבל אני חושבת שבסוף הבנתי מה הבעיה שלה.

בפעם האחרונה שיצאנו (הלכנו לקולנוע לראות את האקסמן החדש בזמנו.. סרט ענק!!) ולא היה לי הרבה מצב רוח. זה היה בערך שבוע אחרי שמ' נפטר והיא רצתה להשכיח ממני את הדיכאון בסרט, מה שנחמד מצדה תכלס. אבל בדרך חזרה, באוטו, היא אמרה לי, "תראי ג'אם, אני מצטערת בשבילך, אבל את לא יכולה להיות בדיכאון איתי כי כשאני נכנסת לדיכאון אני לא יוצאת מזה. זה לא טוב לי הסביבה השלילית הזאת."

הסתכלתי עליה בכעס, "סליחה שאני ממררת לך את הערב," אמרתי, "אולי לא היינו צריכות לצאת היום בכלל." כל כך כעסתי!!! אמנם לא הוצאתי עליה הכל, כי הייתי מלאה יותר מדי ברגשות ולא רציתי להתפוצץ עליה, אבל כעסתי!!!

היא לא הכחישה והבנתי את הרמז. נחמד לה כשאני שמחה ועם מצב רוח וזורמת איתה אבל כבר לא כל כך נחמד לה כשאני במצב רוח חרא כי החבר הכי טוב שלי מת. יופי של חברה. היא תהיה שם ברגעים שאת עושה לה טוב ותיעלם ברגעים שאת זקוקה לכתף לבכות עליה.

אנשים אוהבים שיש להם חברים "מוזרים" כי אז החיים שלהם נהיים קצת יותר מעניינים, אבל כשהם צריכים להקריב משהו אז פתאום אי אפשר להשיג אותם. איכס.

מאז היא הפסיקה להתקשר ואני תכלס מודה לאלי החברות שהפרידו בינינו. היא גם ככה הייתה דורשת הרבה מאוד אנרגיה.

טיפ חבר'ה: תבחרו טוב טוב את החברים שלכם. אהה, וגם את האויבים שלכם. חברים, כדי שלא יתקעו לכם סכין בגב, ואויבים, כי הרי לא היינו רוצים אוייב מטומטם, אחרת מה זה אומר עלינו? אז עלינו לשאוף תמיד לאויבים מחוכמים ומגניבים. יה בייבי!

שיהיה לכם המשך ערב נעים, מחברת אמת וירטואלית, ג'אם :)