"אני אספר לך סיפור," אמרה זדקה. "מכשף רב-עצמה רצה להרוס ממלכה, ולשם כך שפך שיקוי-פלא אל הבאר שכל התושבים נהגו לשתות ממנה. כל מי ששתה מן השיקוי היה נהפך למשוגע.

"בבוקר המחרת שתתה כל האוכלוסייה מן המים וכולם השתגעו - חוץ מהמלך, כי לו ולמשפחתו היתה באר מיוחדת והמכשף לא הצליח להגיע אליה. המלך המודאג ניסה להשתלט על האוכלוסייה ופרסם סדרה של צווים שנועדו לפקח על ביטחון הציבור ובריאותו: אבל גם השוטרים והפקחים שתו מן המים הנגועים. הם חשבו שהחלטות המלך מגוחכות והחליטו לא לקיים אותן בשום אופן.

"כששמעו תושבי הממלכה על צווי המלך, הם היו בטוחים שהוא השתגע והתחיל לכתוב דברים חסרי היגיון לגמרי. הם הלכו לארמון בצעקות ודרשו ממנו להתפטר.

"בייאושו עמד המלך לוותר על כיסאו, אבל המלכה עצרה בעדו ואמרה: 'בוא נלך עכשיו לבאר ונשתה גם אנחנו. כך נהיה משוגעים בדיוק כמוהם.'

"וכך היה: המלך והמלכה שתו את מי השיגעון ומיד התחילו לומר דברים חסרי היגיון. ומיד חזרו בהם נתיניו של המלך מכוונתם להדיח אותו: עכשיו, כשהמלך מפגין חכמה רבה כל כך, מדוע לא להשאיר אותו על כסאו?

"המדינה המשיכה בחיי השלווה שלה, אף שהתנהגותם של תושביה היתה שונה מאוד מההתנהגות של השכנים שלהם. והמלך הצליח למלוך עד סוף ימיו."

###

"חבל שאללה, יהוה או אלוהים - לא חשוב באיזה שם מכנים אותו - לא חי בעולם של ימינו. כי אילו חי בימינו כולנו היינו עדיין בגן-עדן ואילו הוא היה שקוע עד צוואר בעתירות, עררים, בקשות, תצהירים, בקשות לדיון מיוחד ובקשות שלא מן המניין, והיה עליו להסביר באינספור דיונים את החלטתו לגרש את אדם וחוה מגן-עדן רק משום שעברו על חוק שרירותי, שאין לו שום בסיס משפטי: "מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל".

אם הוא לא רצה שזה יקרה, מדוע הציב את העץ באמצע הגן ולא מחוץ לחומות גן-העדן? אילו נקראה להגן על בני הזוג, היתה מרי בוודאי מאשימה את אלוהים ב"רשלנות מנהלית", כי נוסף על כך שהציב את העץ במקום הלא נכון, הוא גם לא הקיף אותו בשלטי-אזהרה ובגדרות ובעצם נמנע מנקיטת אמצעי ביטחון מינימליים וחשף כל עובר-ושב לסכנות.

מרי היתה יכולה להאשים אותו גם ב"הסתה לפשע": הרי הוא הפנה את תשומת-ליבם של אדם וחוה למקום הימצאו המדויק של העץ. אילו לא היה אומר כלום, דורות על דורות היו חולפים על פני האדמה ואיש לא היה מתעניין בפרי האסור - כי העץ מן הסתם נמצא ביער שכולו עצים הדומים לו ולא נראה בעל ערך מיוחד.

אבל לא כך פעל אלוהים. להיפך, הוא קבע את החוק ואז מצא דרך לשכנע מישהו לעבור עליו, רק כדי שיוכל להמציא את העונש. הוא ידע שבסופו של דבר אדם וחוה ישתעממו מן השלמות ובמוקדם ובמאוחר יבחנו את הסבלנות שלו. הוא ארב להם, אולי מפני שגם הוא - אלוהים הכול-יכול - השתעמם כי הכל הלך כל כך חלק: אילו לא היתה חוה אוכלת את התפוח, איזה דבר מעניין היה קורה במיליארדי השנים האחרונות?

שום דבר.

כשהחוק הופר, אלוהים - השופט הכול-יכול - העמיד פנים שמתנהל מרדף, כאילו הוא לא מכיר את כל מקומות המסתור האפשריים. בעוד המלאכים מתבוננים משועשעים במשחק (בוודאי גם החיים שלהם היו משעממים מאוד מאז שהשטן עזב את השמים) הוא התחיל להתהלך בגן. מרי דמיינה איזו סצנה נהדרת בסרט-מתח אפשר לביים לפי הקטע הזה בתנ"ך: צעדיו של אלוהים, המבטים המבוהלים שבני-הזוג מחליפים ביניהם, הרגלים שעוצרות פתאום לצד מקום המסתור.

"אייכה?" שאל אלוהים.

"את קולך שמעתי בגן ואירא כי-עירום אנכי ואיחבא," ענה אדם ולא ידע שאמירה זו הופכת אותו לפושע המודה בפשעו.

בהרף-עין, באמצעות תכסיס פשוט שבו העמיד פנים שאיננו יודע איפה אדם נמצא ומהי סיבת הימלטותו, השיג אלוהים את רצונו. ובכל זאת, כדי לא להשאיר ספק כלשהו בקרב קהל המלאכים שצפו בתשומת-לב בפרשה, הוא החליט לעשות עוד צעד אחד.

"מי הגיד לך כי עירום אתה?" אמר אלוהים, ביודעו שיש רק תשובה אפשרית אחת: כי אכלתי מעץ הדעת טוב ורע.

באמצעות השאלה הזאת הראה אלוהים למלאכיו שהוא צודק ושהוא גוזר את דינם של בני-הזוג על בסיס כל הראיות הקיימות. משלב זה ואילך כבר לא משנה אם האשה היא האשמה או אם ביקשו מחילה; אלוהים היה זקוק לדוגמה, כדי ששום יצור - ארצי או שמימי - לא יעז לפעול בניגוד להחלטותיו.

אלוהים גירש את בני-נזוג, וגם בניהם שילמו על הפשע (כפי שקורה עד היום לילדיהם של פושעים), וכך הומצאה מערכת הצדק: חוק, עבירה על החוק (ולא משנה עד כמה הוא בלתי הגיוני או מגוחך), משפט (שבו בעל-הניסיון מנצח את התמים) ולבסוף עונש.

היות שהמין האנושי כולו הורשע בלי שום אפשרות ערעור, החליטו בני-האדם לייצר מנגנוני-הגנה - למקרה שאלוהים שוב יחליט להפגין את כוחו השרירותי. אבל במשך אלפי שנות לימוד נוצרו אמצעים חוקיים רבים כל כך עד שללא ספק הגזמנו, ועכשיו הצדק הוא סבך של סעיפים ופסיקות וטקסטים סותרים שאיש אינו מצליח להבין עד תום."