אז הצלחתי להישאר בבית הספר במשך 12 שנה. האמת, לא חשבתי שאני אסיים את הלימודים. בחצי השנה האחרונה של כיתה י"ב, הפסקתי להגיע לבית הספר. לא יכולתי יותר, שנאתי את המסגרת הזאת. עשה לי רע להיות שם, במסדרונות, באווירה הכבדה, מוקפת בנות (למדתי בבית ספר של 

בנות, בית ספר דתי חצי פרטי). אם הייתי לומדת בבית הספר לאמנויות (כמו שביקשתי שוב ושוב מהוריי שירשמו אותי) אני מניחה שהייתי נהנית ללמוד. 

אבל שם, רק רציתי שיסתיים. המקום סבב סביב שיבוץ של ה"חכמות", ה"לא חכמות" וה"נכשלות". הנכשלות היו בודדות ממש, רוב הבנות בבית הספר הזה היו חכמות, חרשניות וחנוניות. אני לא הייתי משובצת באף אחד מהקטגוריות, למרות שהייתי נכשלת, כי אני הייתי ידועה בתור ה"אאוטסיידרית" שלא באמת מבינה מה הביג דיל להצליח במבחנים.

את רוב זמני ביליתי בספריה של בית הספר, בולעת ספרים, או מחוץ לכותלי בית הספר. הייתי מבריזנית, ואני לא אשקר לכם, זה לא כי רציתי הרפתקאות או שהיה בא לי למרוד, זה נטו כי המקום עצמו, בית הספר, נתן לי התקפי קלסטרופוביה רגשיים. לא אהבתי להיות שם.

היו לי כמה חברות. הן לא היו בדיוק בנות שהייתי בוחרת להיות חברה שלהן אם היינו נפגשות מחוץ למסגרת הזאת, אני מניחה, אבל הן היו חברות שלי בבית הספר. הן היו יותר חנאבציות ממני. תמיד הייתי צריכה לשכנע אותן כדי שיבריזו איתי מהלימודים. היה לנו שער ברזל גדול בכניסה לבית הספר והיה אזור אחד שבו לא רואים (מאחורי הבניין) שהיה אפשר לטפס משם על השער ולקפוץ על מכולת זבל (בגורה, אל דאגה חח) ישר לצד השני. הן היו מפחדות והייתי צריכה כל הזמן לשכנע אותן. זה היה מתסכל. כי באמת שלא הייתי ילדה רעה או משהו, הרי מי לא הבריז מהלימודים או ברח מבית הספר בתקופת ההתבגרות? פשוט אני נחשבתי ילדה 'רעה' כי כל האחרים היו יבשים ומשעממים.

בשיעורים הייתי משרבטת, כותבת סיפור או קוראת ספר (מאחורי ספר הלימוד כמובן, בהסוואה), בהפסקות הייתי יושבת איתן על הדשא, קוראת או מנגנת בגיטרה.

הייתה לי חברה אחת שהייתה משוגעת על ספרי הארי פוטר, כמוני. בכל פעם שיצא ספר חדש בסדרה היינו רצות לחנות הספרים הקרובה. היינו משוגעות על הסדרה הזאת (אני עדיין משוגעת עליה, אני לא יודעת מה איתה) וזה היה הופך לשיחות היום שלנו. "באיזה פרק את?" "כבר הגעת לקטע ש - ?" "איזה מצחיק היה כש - ?" "נכון הארי הומו?" ועוד ועוד. בשלב הזה כולם הכירו אותנו בתור 'אלה שאוהבות הארי פוטר'. ולא יכולנו להתאפק וקראנו אותו כל היום, מאחורי ספר לימוד מתחת לאף של המורה או בחוץ על ספסל.

התקרבנו מאוד בתיכון, אני והיא. נקרא לה מ'. מאוחר יותר, כשסיימנו ללמוד, גיליתי שהיא עזבה את השירות הלאומי שלה כי אבא שלה (רב העיר, עשיר כקורח) פתח פיצריה על שמה וכל ההכנסות הלכו לחשבון הבנק שלה, אז היא החליטה לעזוב את השירות הלא כלכלי שלה כדי לעבוד שם ולעשות כסף.

הייתי גרועה במתמתיקה ובכל דבר ריאלי והייתי מצליחה בשיעורי אנגלית, ספרות ולשון בלי בכלל לנסות. אלה היו שלושת המקצועות היחידים שלא הייתי צריכה להקשיב למורה וידעתי שאני בכל מקרה אצליח. הייתי קוראת ספרים באנגלית ושומעת הרבה שירים לועזיים ורואה סרטים ללא תרגום, אלה היו השיעורים הכי טובים לדעתי וזה נתן לי הצלחה באנגלית. קראתי הרבה ספרים ואהבתי עיתונות מה שנתן לי הצלחה בלשון והיה לי חוש לספרות מה שנתן לי ביטחון והצלחה בספרות.

כמובן שלא הייתי חייבת ללמוד ספרות. זו הייתה מגמה לבחירה. הייתי צריכה לבחור בין ספרות, ארץ ישראל, פסיכולוגיה, ביולוגיה ופיזיקה. המגמות היו מדורגות לפי הבנות הכי "חרשניות" שמחפשות להצליח בחיים אז הן נרשמו לפיזיקה, מיד אחריהם היו אלה שגם רצו הצלחה אבל לא ציפו להצליח במקצוע קשה כמו פיזיקה אז הן נרשמו לביולוגיה, אחר כך כל שאר הבנות שנרשמו לפסיכולוגיה... כי מה כבר נלמד? ואז אלה שהחליטו לעשות לעצמן חיים קלים ונרשמו לספרות. אני היחידה במגמה שבאמת רצתה ללמוד ספרות. מגמת ארץ ישראל נסגרה כי לא היו מספיק נרשמות.

לצערן של הנרשמות לספרות בתוך "זה הכי קל", הסתבר בסוף שזו מגמה ממש קשה ורובן נכשלו או עזבו. אני לעומתן אהבתי את המקצוע אז אשכרה למדתי ואני גאה לומר שזה המקצוע היחיד בו באמת הייתי המצטיינת בכיתה. למרות שלדעתי צריך לחדש את הרשימה של הספרים והסיפורים שקוראים במסגרת שיעורי ספרות, ורצוי שעה אחת קודם.

אמא שלי עשתה לי חיים לא קלים בתקופת הלימודים. מי שקרה את הפוסט הקודם של 'בואו נדבר היסטוריה - תקופת התיכון' יודע בדיוק עד כמה. היא כל הזמן חפרה לאחיות שלי בתקופה שהן היו צריכות לבחור מגמה, "תירשמי לפיזיקה, זה מקצוע שיבטיח לך עתיד טוב. זה יפתח לך הרבה דלתות בעתיד ויעשה רושם טוב."

מעולם לא הבנתי... רושם על מי? למי אכפת מה למדת בתיכון? אני כבר אז ידעתי שאני רוצה להצליח בכתיבה ולהתפרנס מזה, אז לא חשבתי שלמנהל עיתון או הוצאה לאור יהיה אכפת מהציון שלי בפיזיקה או ממספר היחידות בתיכון. הוא רוצה כותבת, לא פיזיקאית. זה היה נראה לי כמו בזבוז של זמן. הייתי תלמידת תיכון, רק רציתי להינות מתקופת הנערות כל עוד אפשר לפני שאתחיל לחשוב על העתיד יותר מדי. רציתי לטעות ולהתמרד, כי למתבגרת מותר. כשכבר לא אהיה מתבגרת לא אוכל למרוד יותר, כי אהיה מבוגרת אחראית. לא רציתי להרגיש פספוס.

כשנרשמתי לספרות היא לא אמרה לי כלום כי היא ידעה שאני לא הולכת לשנות את דעתי.

אחותי הגדולה, ט', הקשיבה לעצתה ונרשמה לפיזיקה. היא הייתה לומדת יום ולילה, בוכה הרבה ונכשלת הרבה בדרך להצלחה ובסוף יצאה עם ציון 70+ ולשון בחוץ. אחותי האמצעית, ר', נרשמה לביולוגיה אחרי ויכוחים אינסופיים עם אמא שלי שרצתה שגם היא תלך לביולוגיה. את האמת, הרגשתי די התעלות בכך שהיא אפילו לא טרחה לנסות לשנות את דעתי. הרגשתי שאילולא אני, לא הייתה אפילו נפש אחת בעלת עמוד שידרה במשפחה שלנו.

בשנת התיכון האחרונה שלי כולן היו עסוקות בהכנת ההצגה של סוף השנה ואני עשיתי אודישן ונבחרתי לדמות משנה כלשהי. לא רציתי את הדמות הזאת והחלטתי במקום לבוא לבית הספר רק בשביל חזרות על שתי שורות תפקיד, לא לבוא בכלל. אז לא באתי. התקופה הכי יפה בתיכון, זאת הייתה. כל היום בחדר שלי, שוכבת בטן גב, שומעת מוזיקה על פול ווליום, לבד בבית ריק.

בסוף השנה תוכנן טיול שנתי גדול להרי אילת. כולן התרגשו. באותו זמן, אני הייתי כבר ידועה בתור "זאת שאף פעם לא כאן." אבל לטיול כן רציתי להצטרף. לא כי אהבתי את החברה או כי נהניתי מהטיול. גם. אבל בעיקר כי רציתי להתרחק מהבית לכמה ימים.

נתנו לנו טופס ואמרו לנו להחתים את ההורים שיאשרו שהם מתירים לנו לצאת לטיול. כשהבאתי את הטופס הזה לאמא שלי, היא אמרה שהיא תצטרך לחשוב על זה. לא הבנתי למה לעזאזל, אבל השארתי את הטופס אצלה והלכתי, מצפה שבאחד הימים בשבוע הקרוב היא תחזיר לי אותו חתום.

היא לא.

באתי אליה ושאלתי מה עם הטופס כי עוד כמה ימים הטיול כבר יתקיים.

"אני לא מאשרת לך לצאת." היא אמרה.

לא ידעתי מה להגיד. כשהתעשתתי, שאלתי, "למה?"

"בזמן האחרון, את עושה מה שבא לך ומזלזלת ברצונות שלי ושל אבא שלך, אז למה שלי יהיה אכפת מהרצון שלך לצאת לטיול?"

לא הגבתי. זעמתי!!! אבל לא הגבתי. פשוט הסתובבתי והלכתי לחדר. חשבתי לעצמי שאם היא מתכוונת לנצל את המעמד שלה כזאת שמאשרת לי לצאת לטיול בכך שהיא לא תיתן לי לעשות משהו בהזדמנות האחרונה, בשנה האחרונה ללימודים, הטיול הכי גדול וארוך ורחוק מהבית, שבשיל נערה בגיל 17 זה ממש הזדמנות פז להתרחק ולהשתחרר ולהינות, אז אני לא רציתי להגיב על זה ולתת לה את הסיפוק בלבכות או להתחנן. כעסתי יותר מדי בשביל בכלל לנסות וגם בימים שלאחר מכן בקושי החלפתי איתה מילה. השתמשתי במלחמה קרה, כפי שבדרך כלל עשיתי. זו הייתה התגובה השנואה עליה מצדי.

ביום של הטיול לקחתי תיק, אבל במקום סיפרי לימוד לקחתי בגדים. הלכתי ללימודים כרגיל, וכשכולן יצאו מרוצות אל האוטובוסים לטיול, עמדתי בצד והסתכלתי עליהן עולות לאוטובוס. היו לי כמה טלפונים מאמא שלי אבל סיננתי אותה. לא רציתי לשמוע את הקול שלה בזמן הזה, זאת שאחראית להשפלה של לראות את כולן הולכות לטיול, מביטות בי ברחמים, אומרות, "נחזור ונספר לך איך היה." או, "אני מקווה שאמא שלך תשנה את דעתה ברגע האחרון." היום כשאני מסתכלת אחורה זה לא נראה לי כמו ביג דיל ואני שואלת את עצמי למה כעסתי כל כך, אבל אני זוכרת את התחושה שהייתה לי אז וההיגיון אומר לי שבשביל המתבגרת שהייתי זה כן היה ביג דיל.

אחרי שהן הלכו, לא הלכתי להסעה הביתה. הלכתי לתחנת האוטובוס ונסעתי לעיר הקרובה, נוסעת לכיוון ביתו של דוד שלי. החלטתי שאם בימים הקרובים לא אבלה עם חברים בהרי אילת, אבלה אותם בביתו. רחוק מההורים שלי.

התקשרתי אליו בדרך ואמרתי לו שאני באה אליו אם זה בסדר, הוא אמר שכמובן וגם אישתו שמחה שאבוא. אף פעם לא הזדמן לי להיות אצלם כמה ימים מכיוון שהם היו חילונים ואמא שלי לא רצתה שאהיה אצלם הרבה. תמיד הייתי באה לכמה שעות, משחקת איתם משחקי מחשב או רואה איתם סרט ותמיד תמיד באמצע פתאום אבא שלי היה מתקשר ואומר לי שהוא בחוץ והגיע הזמן לבוא הביתה. לא סיפרתי לדוד שלי למה ולכמה זמן אני מגיעה והוא לא חקר.

עוד ועוד שיחות שלא נענו מאמא. בסוף עניתי, "כן, אמא?"

"איפה את?!"

"בדרך ל -"

"למה?!"

"כי אני נוסעת לדוד א' ואשאר שם. אני אחזור כשהכיתה שלי תחזור מהטיול."

"תחזרי מיד הביתה." שמעתי את קולה רועד. היא עמדה לבכות.

בקושי שהצלחתי להוציא את המילה, "לא."

תמיד היה לי קשה להתמודד עם הבכי של אמא שלי והיא ידעה את זה והשתמשה בזה יופי נגדי. אני יודעת שהיא לא בכתה בכוונה, אבל זה עצבן אותי שזה בכל זאת מצליח לה.

"התקשרתי אליך כל היום כדי להגיד לך שתביאי לי את המורה שלך בטלפון ואני אגיד לה שזה בסדר שתצאי לטיול. אפילו שלחתי את אבא אליך שיביא לך בגדים."

"יופי, באמת תודה שנזכרת. אני כבר לא רוצה לצאת לטיול, אני לא במצב רוח." אמרתי. הבנות בכיתה לא הפסיקו לשאול למה אני לא מגיעה אחרי שכבר אמרתי שאני כן ולא ידעתי מה לומר אז פשוט אמרתי את האמת, שאמא לא מרשה לי. התשובה הכי משפילה שאפשר להגיד בגיל 17 לחברות שלך. ועוד יותר משפילה כשהן שואלות למה ואת לא יודעת את התשובה.

"אז תחזרי הביתה ונדבר."

"על מה? אין לי על מה לדבר איתך."

"אני ואבא באים וניקח אותך הביתה."

"אל תבואו." אמרתי. הויכוח הזה נמשך זמן מה, היא אמרה שהם באים ואני התעקשתי שלא. כמובן שבסוף הם יצאו לדרך.

התקשרתי מהר לבן דוד שלי, ל', ואמרתי לו שאני בדרך אליו ושיבוא לקחת אותי מהר כי ההורים שלי לא ידעו שאני באה אליהם ועכשיו הם יודעים אז הם בדרך ואני לא יכולה להתמודד מולם לבד. הוא אמר שהוא בא.

ירדתי מהאוטובוס והלכתי לקראתו כשמהצד השני, מאחוריי, אני רואה את הרכב של אבא שלי נעצר ליד המדרכה ואמא שלי יוצאת לקראתי. ממש סיפור חיי, הם יגיעו בדיוק ביחד איתי. למרפי תמיד הייתה חיבה אליי.

ל' התקרב אליי מצד אחד ואמא שלי מצד אחר. הלכתי לכיוון ל' והוא אמר לי, "בואי נלך אליהם."

"לא." אמרתי.

"אין ברירה, הם כבר כאן. אם את לא רוצה לחזור הביתה תגידי להם. את חייבת להתמודד מולם."

הוא שכנע אותי והלכנו אליהם. אמא שלי נראתה פגועה וחיוורת. "תיכנסי לאוטו." היא אמרה.

"לא, אמא. אני הולכת להישאר אצל דוד א' כמה ימים."

"מספיק עם השטויות שלך, את לא נשארת כאן. תיכנסי לאוטו. נדבר על זה."

ל' הסתכל עלינו מתווכחות ונראה מופתע. היה לו ולכל המשפחה ברור שאני ואמא שלי לא מסתדרות, אבל הם מעולם לא נחשפו לויכוח כזה בינינו. הכל תמיד היה מתחת לפני השטח.

"ג'אם, תיכנסי לאוטו עכשיו!!!"

הסתכלתי על ל' ואז שוב עליה, "אני לא רוצה."

פתאום הקול שלה החמיר אבל ירד באוקטאבה אחת, "אל תעשי את זה עכשיו, תיכנסי." הפנים שלה הפכו עוד יותר חיוורות, יכולתי לראות את הקמטים במצח שלה, את הגבות מתקמרות, את הלחלוחית בעיניים שעוד רגע מאיימת לפרוץ. היה לי קשה לראות את זה. הרגליים שלי לקחו אותי בלי לחכות לפקודה מהמוח והכניסו אותי לאוטו. הם נסעו וראיתי את ל' מתרחק מאחוריי, על המדרכה.

אכלתי את עצמי הרבה זמן על היום הזה. למה לעזאזל חזרתי ולא עמדתי על שלי..? הרגשתי חלשה, מובסת.

הנסיעה הביתה הייתה שקטה. לא דיברנו, אפילו לא מילה. כשהגענו הביתה אמא שלי התיישבה על הכורסא בסלון ואמרה לי להצטרף אליה. ישבתי, לא יודעת למה לצפות מהשיחה איתה, הטפות, הטפות ובסוף תגובה לי, מלווה בטריקת דלת חדרי כשאני מסרבת לצאת משם בימים הבאים. הייתה נערה דרמתית. נו, סופרת.

היא שאלה אותי למה עשיתי את זה, אמרה שהיא בחיים לא הייתה צריכה להתמודד עם דברים כאלה מול האחיות שלי (היא תמיד הייתה משווה אותי לאחיות שלי, זה הטריף אותי) ושהיא כבר לא יודעת מה אני רוצה ושאלה מה מפריע לי. אמרתי לה שהיא לא מכירה אותי ולא מנסה ושכל האיסורים שלה והדברים האלה שהיא לא נותנת לי לעשות רק גורם לי חזק יותר לרצות לעשות אותם. היא הבינה מזה שאני פשוט ילדה מרדנית אבל ניסיתי להסביר לה שזה לא העניין. כל ילד שיגבילו אותו עם שלשלאות ינסה לפרוץ אותן החוצה, הוא הרי לא ישב בשקט עם השלשלאות ויחכה שיאכילו אותו או יוציאו 

אותו לסיבוב בחוץ. הוא ילד, לא כלב. הוא זקוק לחופש. היא שוב הביאה לי את אחיות שלי כדוגמא שהן גדלו באותו בית כמוני והן בסדר.

"הן לא גדלו בדיוק באותו בית," אמרתי, "הן גדלו בבית שבו הן נסיכות דתיות שעושות מה שההורים אומרים להן כיוון שהם רואים את העולם מאותה זווית. אני גדלתי בבית שבו לא משנה מה אומר או אגיד זה תמיד לא בסדר, זה תמיד שטויות או ניסיון למרד. זה לא אותו בית."

בסוף השיחה באמת הסתיימה בטריקת דלת.

זו בערך תקופת הלימודים, אני מניחה שהחסרתי הרבה פרטים אבל אני לא רוצה להכביד עליכם במידע וגם יש דברים שהייתי מעדיפה לשמור לעצמי.

תודה שקראתם :) 

ג'אם.