זו השנה הטובה ביותר שהייתה לי עד אז. מעולם לא נהניתי כל כך.

אני לא אשכח כמה רציתי כבר לצאת מהבית וללכת לגור הרחק, להיות חופשייה. אבל כמובן שגם זה לא הגיע עדיין.

לא סיפרתי להורים שלי שאני עומדת לעבור לגור שם, החלטתי שעדיף שהם יקבלו את זה בהפתעה. זה לא אמור להפתיע אתכם בשלב הזה, אם עקבתם אחרי כל הפוסטים של "בואו נדבר היסטוריה" עד כה. פשוט ארזתי ונסעתי, עבדתי את היום הראשון שלי במיח"א ונהניתי, ואז הלכתי לדירה ונשארתי שם.

כשאמא התקשרה לשאול איפה אני, ביתה הקטנה בת ה-18 שכנראה לא יכולה לדאוג לעצמה, אמרתי לה שאולי לא ציינתי, אבל עזבתי את הבית. שוב.

אני שוב אומרת, עם עקבתם אחרי כל הפוסטים אתם כבר אמורים לדעת שזו הפעם השניה.

היא כצפוי קיבלה את זה קשה ומיד שלחה את האבא-מוביל שיביא אותי משם. התעקשתי שלא ולא נתתי לה את הכתובת, אבל אחרי שהיא התעקשה שוב ושוב ושוב ולא הרפיתה, לא הצלחתי, פיזית, לנתק לה ולא לענות. יש לי חולשה לבכי שלה, כבר ציינתי, והיה לי קשה לשמוע אותה בוכה ומתפחלצת. אז ברוב טמטומי נתתי לה את הכתובת. הם כמובן הגיעו ועשו סצנה ולקחו אותי משם, כאילו שנחטפתי על ידי חבורת אנסים. מזל שהם לא נכנסו עם אלות, כי אז באמת היו צחוקים. ואני צינית בכל חלק של המשפט.

אחרי שהדרמות האלה הסתיימו והזמן עבר, הוא עשה את שלו ומחק את הבלגאן הזה מעל פני האדמה, מותיר אותו מתדפק רק בדלתות זכרוני כאילו שהוא נעלם ולא היה. מזל שאחרים לא יכולים לשמוע או לראות את הזכרונות שלך או "להדליק" אותם מתי שרק בא להם, זה יכול היה להיות סיוט. יש לי כל כך הרבה זכרונות שמחקתי מזמן ולא הייתי רוצה שמישהו יבוא ברוב חוצפתו וידליק אותם עבורי. בטח שלא יצפה בהם ביחד איתי.

אז התחלתי לעבוד במיח"א. בגן שלי היו 8 ילדים מדהימים, 5 בנים ו3 בנות. למדתי כיצד לתקשר בשפת הסימנים, עזרתי בכל מה שצריך, הרכבתי להם מכשירי שמיעה בבוקר, ליוויתי אותם להסעות בסוף היום. ובגלל המרחק מהבית לגן, הייתי צריכה לקום כל בוקר ב-5 כדי להצליח לעשות את זה. היו לי הרבה איחורים בתחילת השנה, מה שמרגיז כי אני בכלל רציתי לגור בדירה בעיר, ואכלתי על זה הרבה חרא. המנהלת של הגנים הייתה קשה מאוד ועשתה לי הרבה שיחות על האיחורים האלה. היה לי קשה מאוד לקום בבוקר, אתם כבר מכירים אותי, קשה לג'אם לקום לפני השמש. אבל עם הזמן, כל כך נהניתי לעבוד בגן שקמתי פשוט בכיף. כן כן, ג'מאיה שלכם קמה כל יום, שישה ימים בשבוע, ב-5 בבוקר, כדי להגיע בזמן לעבודה. וברגע שהתרגלתי ליקיצות, עשיתי את זה כמו גדולה. רק מסיבה אחת: כי נהניתי שם. אהבתי להגיע לגן, להכין קפה ולחכות לילדים יחד עם הבחורה השניה שעבדה איתי, א'. הבחורה הכי מדהימה בעולם. היינו חברות טובות בשנה הזאת ומיד ארחיב גם עליה. ואז הילדים היו מגיעים והייתי מרכיבה להם מכשירי שמיעה, הם היו משחקים ומשתוללים כמו שילדים יודעים עד שהגננת הייתה מגיעה ומשליטה סדר. בגלל שהם היו רק 8 ילדים, זה הרגיש כמו משפחה. הרגשתי כמו האחות הגדולה של 8 קטנטנים. שלגיה ושמונת הקטנטנים. חחח

היה ילד אחד סגור, נקרא לו י'. הוא היה כל כך מסוגר שתמיד כשכולם שיחקו ביחד הוא היה משחק לבד. אף פעם לא רוצה להצטרף. מנהלת הגנים החליטה שהוא הפרוייקט שלי כי "אלייך הוא הכי התחבר" לפי הצהרתה. בהתחלה לא ראיתי את זה, אמרתי לה שזה לא נכון אבל עם הזמן שמתי לב שכל פעם שיש לו בעיה הוא בא אליי, כל פעם שהוא צריך משהו הוא לא היה הולך לגננת, רק לג'אם. והתחלתי להתאהב בו.

אהבתי אותו כאילו היה אחי הקטן. נתתי לו הכל. היו לו בעיות אכילה והמנהלת אמרה שאני אעבוד איתו עליהן. עבדתי איתו עליהן. הצלחתי לגרום לו להיפתח ולשחק עם הילדים האחרים, לשנות גישה ולצייר בצבעים אחרים ולא רק בכחול, להסתכל לבנאדם בעיניים כשהוא מדבר ולבטא את המילים לאט בלי לחזור שוב ושוב על הברות כדי שלא יתרגל לגמגם, לא לשתות לפני שהוא בולע את האוכל, לא לבכות לפני שהוא מנסה לפתור את הבעיה, לא לצעוק בלי מילים אלא לדבר ולהסביר מה מפריע לו.

שנאתי את אמא שלו. היא הייתה אדישה למצב שלו. היא הייתה פשוט מרושעת, במילים כאלה. היא הייתה טיפשה ולא ידעה לגדל את שמונת הילדים שלה והיא הייתה בהריון התשיעי. היא הכעיסה אותי כל כך.

בעלה היה בישיבה, כי אף מקום אחר לא קיבל אותו (הוא היה חולה בנפשו), והם היו דתיים. עליהם ארחיב בפוסט אחר, כי שמרתי על קשר עם המשפחה בהמשך ונחשפתי ליותר. מה שאני כן אספר זה על היומולדת שלו.

בימי ההולדת בגן הילדים בדרך כלל הולכים ונותנים חיבוק לאמא ואז הולכים ונותנים חיבוק לאבא. כשהוא נתן חיבוק לאמא היא חיבקה בהתלהבות והוא נתן לה מן חיבוק רפוי ולא מתכוון כזה. ואז הוא הלך לתת חיבוק לאבא ופתאום אבא שלו שלח ידיים קדימה ודחף אותו בעדינות מעליו, כאילו לסמן שהוא לא רוצה חיבוק. הייתי מזועזעת. אני הייתי הצלמת בכל האירועים ובכל הדברים, תמיד המצלמה הייתה עליי. באותו רגע, שהייתי אמורה לצלם את האבא והבן מתחבקים, צנחה לי המצלמה מהיד. מזל שהיא מחוברת לי לצוואר כי אז היה לי קנס רציני לשלם עליה. זה היה מזעזע.

בכל יום אחרי העבודה לא הייתי רוצה לחזור הביתה. הייתי יושבת עם א' במרכז או בפארק, היינו קונות נשנושים ושוכבות על הדשא או פותחות זולה על איזה ספסל ופשוט יושבות שם עד הזמן של האוטובוס האחרון. לפעמים הייתי נשארת לישון אצלה, והיא הייתה חברת אמת. בניגוד לש' שלא הייתה בכלל שם בשבילי, היא הייתה מאוזנת. היא סיפרה לי כמה רע לה. היא הייתה לסבית מתוסכלת שבטוחה שהיא עומדת למות לבד. ואני תמיד ניסיתי לעודד אותה שיהיה בסדר ושאם היא רוצה אני אלך איתה למועדון גייז ונחפש לה בחורה. היא תמיד סירבה. היא אמרה שהיא כבר מאוהבת במישהי ולא יכולה להפסיק לחשוב עליה אבל אין סיכוי שזה יקרה כי היא סטרייטית, אז אמרתי לה לשכוח ממנה ולמצוא מישהי אחרת. היא הייתה תמיד ממורמרת בקטע הזה ולא רצתה לנסות שום דבר חדש.

היו לה הרבה בעיות זהות לשלי. אולי זה מה שקירב בינינו. גם היא הייתה מזוכיסטית בגיל צעיר יותר, היא הייתה שורטת וחותכת את עצמה. היא אמנם עשתה את זה בשביל למות (חתכה ורידים) בעוד אני עשיתי את זה רק כי רציתי להעניש את עצמי, אבל שתינו ידענו את התחושה שהכאב הזה שאת נותנת לעצמך עושה. שתינו הבנו את התענוג המעוות שבזה וזה קירב בינינו. בנוסף, היא כמעט הרגה את עצמה פעם ושלחו אותה למוסד. היא הייתה שם בערך שנה.

בתקופה הזאת, כשעבדתי במיח"א, כתבתי ספר בלשי בכתב יד. א' הייתה היחידה שאי פעם קראה אותו. היא אהבה את הספר וכל פעם ביקשה פרקים חדשים, וכשהיינו שוכבות בפארק היא הייתה קוראת אותו, ואז היינו הולכות למקדולנדס ומדברות על זה. עבורי, היציאות היומיומיות האלה היו בלתי נשכחות.

אני לא אשכח את הטריק של החוגר שאני וידיד שלי עשינו. זה לא כל כך קשור למיח"א ספציפית, אבל זה היה באותה התקופה ואני רוצה לשתף אתכם. בכל פעם שרצינו ללכת להופעת רוק (כולל מטאליקה כשהיו בארץ - היה שווה!) או לאיזה מועדון רוק, היינו לוקחים את הרכבת (כי למה לקחת רכב כשהרכבת היא חינם...) והיינו נוסעים להופעה. ואז כשלא היה לנו איפה לישון בלילה (כי אני הייתי מספרת להורים הפרנואידים לי שאני ישנה אצל דודים. התמחיתי בשקרים בתקופה ההיא לצערי הרב) היינו הולכים בארבע לפנות בוקר, אחרי ההופעה, שוב לתחנת הרכבת. עולים על רכבת לבאר שבע ונוסעים עד לשם, ישנים. ואז היינו יורדים בבאר שבע, ישנים בתחנה ועולים שוב על הרכבת הבאה עד לצפון, ושוב ישנים כל הדרך. ככה היה לנו "חדר" ללילה - בחינם! זה היה כיף, אני חייבת לומר. אחר כך כבר היה בוקר והיינו יוצאים מהרכבת, קונים קפה או שוקו חם והולכים הביתה או לעבודה.

בסוף השנה בכיתי, כי היה לי עצוב לעזוב את הילדים ואת הגן ואת כולם. שנה זה כל כך לא מספיק. אני וא' רצינו להמשיך עוד, אבל אמרו לנו שהמקומות לשנה הבאה כבר תפוסים. ואז היא אמרה לי משהו שהפך את כל המאמצים של השנה הקודמת לשווים, ובחיי, הייתי עושה את הכל מחדש. היא אמרה לי: "ג'אם, אם להיות כנה, בהתחלה הייתי מאוד סקפטית לגבייך. בגלל כל האיחורים ולפעמים היה נראה לי שאת מזלזלת וכולי. אבל טעיתי, את עשית שינוי גדול במיח"א. במיוחד עם י' שהיו לו הכי הרבה קשיים בגן. את הבאת השיגים שאף בת שירות אחרת לא הביאה."

לא ידעתי מה להגיד, אם הייתי פזיזה הייתי קופצת עליה בחיבוק אבל היא פשוט לא הייתה מהמנהלים האלה שאפשר פשוט לקפוץ עליהם בחיבוק. מלמלתי "תודה רבה" ויצאתי נבוכה מהמשרד, עוד שניה קופצת לקומה הראשונה קפיצת ראש מרוב התרגשות.

שתינו, אני וא', בכינו על כך שסתיימה השנה. ואז היא סיפרה לי:

"את זוכרת שאמרתי לך מזמן, לפני כמעט שנה, שיש מישהי שאני מאוהבת בה אבל אין סיכוי שזה יקרה איתה כי היא סטרייטית?"

"כן."

"טוב, אז לא אמרתי לך אז כי התביישתי, אבל זאת היית את."

נאלמתי דום. השתתקתי, לא ידעתי מה להגיד. מה אומרים?!

"למה לא סיפרת לי?" פלטתי.

"כי גם ככה זה לא היה קורה." היא אמרה, "את סטרייטית."

"מי אמר?" שאלתי, "ואולי אני ביי ואת לא יודעת?"

"את ביי?"

"לא יודעת."

אני חייבת לציין שזה היה בתקופה שעוד לא ידעתי שאני ביי, אבל כאב לי שהיא לא סיפרה לי. סביר להניח שהייתי מנסה, אני מאוד פתוחה לדברים חדשים והייתי מסתקרנת מהניסיון לצאת עם בחורה. ואולי היא הייתה האחת בשבילי...? זה נשמע לי כמו פספוס. היא אמרה שהיא עדיין מאוהבת בי אבל עכשיו בגלל המרחק זה יהיה קשה. אמרתי לה שלא תנתק את הקשר והיא הבטיחה. כמו שכולם מבטיחים.

וככה נגמרה לה השנה היפה ביותר שהיתה לי.

תודה שקראתם, 

ג'אם.