ממואר.
לאוגוסטן בורוגס הייתה ילדות לא רגילה. אמא שלו הייתה חולה בנפשה, אבא שלו היה שתיין ועזב אותה. הוא ידע שהוא הומו בסביבות גיל 12 והיה במערכת יחסים עם אדם בשנות ה20 המאוחרות שלו.
מאוחר יותר, אמא שלו מחליטה שהיא לא יכולה יותר לגדל אותו ורוצה להתרכז רק באמנות שלה (לכתוב פואמות), אז היא מוסרת אותו לאימוץ - לפסיכיאטר שלה.
והפסיכיאטר? - הוא בעצמו לא לגמרי שפוי.
אוגוסטן מדבר על כל הדברים שקרו לו בביתו של הדוקטור, עם האנשים שהוא הכיר שם (חלקם מטופלים שלו בעצמם), עם החברים שלו ואיך הם הרגו זמן, עם בן הזוג שלו ומערכת היחסים שלהם, עם אמא שלו ואחיו.
יש לי חולשה לביוגרפיות, לא רק בגלל שהן באמת קרו אז זה מעצים את העלילה, אלא גם בגלל שאני פשוט אוהבת סיפורי חיים. אני מוצאת בזה דבר מרתק. זה תמיד מעניין וזה לא צריך לכלול שום תבניות או חוקתיות. מה שקרה קרה - ונכתב.
הרגשתי חיבור חזק לאוגוסטן. הבנתי אותו כי הוא הסביר איך הוא הרגיש בסיטואציות מסויימות בדרך כזו שגם אני הצלחתי להרגיש אותו הדבר.
אני אוהבת את הספר הזה. בשבילי, הוא היה עוצמתי וכתוב נהדר. פשוט וקריא, בגובה העיניים. הכתיבה הייתה ייחודית ומשכנעת ולא רציתי שהספר יסתיים. בשבילי כל זמן הקריאה היה מענג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Jemaya