הרבה זמן לא שתיתי בירה קרה, החורף משתק אותי. לא שלמשבי הרוח הקלילים של ארץ ישראל היקרה אפשר לקרוא חורף, אבל הישראלים בנויים אחרת מבני-האדם, ובגלל שאני אדם רזה ומפוצץ ברעלים כימיים אני רגישה לקור יותר מהאישה הממוצעת.

אז עברתי ליין. אני שותה הרבה יין לאחרונה וגיליתי שזה משתלם. קודם כל, היין מחמם אותי. מממ... דבר שני, יש בו אחוזי אלכוהול גבוהים יותר אז הוא נותן ראש מהר יותר, דבר שלישי, הוא זול יותר (כי לאנשים עניים כמוני יין זול זה מספיק) ודבר רביעי והכי חשוב - יש לזה קלאסה! כשאני יושבת לכתוב את הרומן שלי, או במקרה הזה את הפוסט הזה, עם כוס יין ביד אחת וסיגריה ביד השניה (ואיכשהו עדיין מצליחה להקליד, חה חה, כישרון מולד. הכל עניין של אבולוציה), זה פשוט מרגיש קלאסי. כמו סופר מהמאה התשע-עשרה, יושב מול מכונת הכתיבה, מיואש, מערבב את כוס היין קצת ולוגם בחולמנות. אני נהנית לראות את המילים פעמיים על המסך, קופצות לי מול העיניים, המחשבות רצות מהר יותר וזה באופן בלתי מוסבר גם עוזר לבעיות הקשב והריכוז שלי. אם לא אכתוב את המחשבות שלי כשאני שיכורה, לא אזכור אותן למחרת בהנג אובר, וזה חבל, כי כשאני שיכורה יש לי רעיונות פאקינג טובים.

עבר עליי יום קשה היום והייתי צריכה לטפס בעלייה לא פשוטה בדרך הביתה כי אין לי אוטו והחיים בלי אוטו הם חרא. אני בחורה מעשנת ולכן כמובן סיימתי את העלייה כשהעיניים שלי יוצאות מהחורים והלשון שלי נראית כמו לשון של כלב שראה סטייק. בדיוק אז צלצל לי הנייד ועניתי כמו אחרי מלחמה. הבנאדם חשב שאני תחת התקף.

טוב, נסחפתי קצת, לא הגבתי כל-כך גרוע, אבל אני חושבת שאני הורגת את עצמי לאט, והדבר הכי גרוע הוא, שאני אוהבת את זה.

הגוף שלי חלש. למשל, לפני כמה ימים קמתי בבוקר לעבודה וחיכיתי לאוטובוס. ירד גשם מטורף והאצבעות שלי קפאו מסביב לבדל הסיגריה. פתאום, בלי הודעה מוקדמת, הרגשתי סחרחורת. התיישבתי על הספסל והתחלתי לנשום עמוק. שוב ושוב. הסחרחורת הפכה לזיעה קרה וקוצר נשימה, כמו איש בן שבעים שהתעייף מלחצות את הכביש. קמתי והתכוונתי לחזור הביתה, כי אין סיכוי שאני עולה לאוטובוס במצב כזה. כמובן שהאוטובוס בצד של מרפי בעניין הזה והוא הגיע בדיוק אז. התעלמתי ממנו וניסיתי לדדות את דרכי הביתה אבל לא בדיוק הצלחתי ונפלתי לתוך שלולית. ישבתי לי בתוך השלולית, מנסה להסדיר את הנשימה. אחרי עשר דקות של נשימה ונשיפה סדירה בטבילה באמבטיית בוץ באיכות ממוצעת והתכוננות נפשית למוות בטרם עת, הצלחתי לקום ולגרור את עצמי בחזרה הביתה. התקשרתי לבוס שלי מהמיטה עליה צנחתי והודעתי לו שאני כנראה יאחר היום. לא רק שלא איחרתי, לא הגעתי בכלל. נרדמתי עמוק וקמתי בשעות הצהריים כשהגוף שלי צועק הצילו, וכמו שתיינית מן השורה, הדבר הראשון שעשיתי היה למזוג לעצמי כוס יין שיקל על הכאב.

אני יודעת שאני עושה לגוף שלי חיים קשים, הוא מנסה להגיד לי את זה בכל דרך אפשרית שהוא מכיר ואני מתעלמת. אולי אני צריכה להתחיל להקשיב לידיד שלי שמקשקש כל הזמן שאני אתחיל לעשות יוגה. אבל יוגה זה פשוט מלא ביותר מדי חוקים, ואסור לך לעשן ולשתות יותר מדי כשאת חיה באיכות חיים כזאת וזה פשוט לא בשבילי.

בינתיים אני ממשיכה בהרגליי הרעים ומנסה לבדוק מי יישבר קודם, הגוף שלי או האגו היקר.