אחד הספרים היפים ביותר שקראתי השנה. סיימתי את הספר הזה בסופשבוע אחד רצוף, הוא מדהים. אהבתי אותו ובכיתי כמו תינוק. הוא דיבר אליי בכל-כך הרבה מובנים.

יש אקשן בכל פינה, אוסף של דמויות בנויות היטב וגם קצת מלודרמה (טוב, זה ספר שנכתב על ידי נערה מתבגרת, אחרי הכל P:)

הספר הזה מתמודד עם המציאות בצורה הכי רלוונטית שיש. הינטון כתבה את זה לפני יותר מארבעה עשורים - ואנחנו עדיין מתמודדים עם אותו המצב היום. נראה שאנשים תמיד יתחלקו לקבוצות לפי המראה החיצוני והמעמד החברתי. אנחנו טיפשים, זה לא סוד.

אף על פי שהדמויות האלה נדחסו לכדי קבוצה אחת ונשפטו בהתאם, הם שימרו את האינדיבידואליות והאיכות שלהם. אני ממש יכולה לראות את הפוטנציאל בכל אחד מהם להתעלות מעל הנסיבות שהגדירו אותם ואת חייהם ולהיות יותר ממה שהחברה הוציאה מהם. התאהבתי בחבר'ה האלה.

מיד אחרי שסיימתי את הספר, צפיתי בסרט, (זה היה סרט קצר והיו לי עדיין מלא רגשות להוציא מהמערכת...) והוא ריגש אותי מאוד ודבק בתוכן של הספר ברוב המקרים. אחי, אני אוהבת סרטים ישנים!

אני ממש שמחה שקראתי אותו. השיר של רוברט פרוסט הוא אחד האהובים עליי, מה שכמובן חיזק את הסימפתיה שלי לספר. סגנון הכתיבה היה זורם מאוד ומתאים לאופי של הסיפור, והמסר התקבל בהצלחה. אני לא אספר לכם מה המסר כמובן כדי שתוכלו לקבל אותו בעצמכם מעוצמתו של הסיפור, אני רק אומר זאת... Stay Gold, Ponyboy, stay gold :'(