מכירים את זה שאתם עובדים כפולות על גבי כפולות ומרוב שאתם נמצאים ונושמים את מקום העבודה, אין לכם זמן להשתמש בכסף שחסכתם? בקיצור, מרוב עבודה לא רואים את הכסף.

זו עבודה חדשה ונכנסתי אליה די מהר, יש מחסור בעובדים, בלשון המעטה, ומצאתי את עצמי עושה אקסטרות בכמויות. זה לא דבר רע כמובן, אני לא מתלוננת או משהו, אבל לצערי כאבי הגב שלי חוזרים וכנראה שאאלץ למצוא עבודה אחרת או לעבור למשרה חלקית כי זה או זה או שהעקמת שלי תגרום לי להתחרט על זה לשארית חיי. האורטופד שלי הזהיר אותי שעליי למצוא עבודה לא פיזית שבה לא אצטרך להרים או להוריד דברים כבדים ו/או להתכופף, ועד עכשיו עקבתי אחרי... אפס מההוראות שלו. כזאת מטופלת אני. כן, הכאבים מגיעים לי. רעה ג'אם. רעה.

אבל זו העבודה שיש לי עכשיו ואני צריכה את הכסף. אני לא רוצה להוציא בסוף את כל הכסף על טיפולי גב אבל מה אני כבר יכולה לעשות...?

חוץ מכאבי הגב, שהם הסיבה העיקרית שאני צריכה עבודה אחרת, אני שונאת כמעט את כל מי שעובד איתי. הם אנשים דוחים. הגברים דחוסי אגו עם פרצופי אל-תתעסקי-איתי-י'שרמוטה והבנות קטנות וביישניות ומתלחששות בכל פינה. כשהערתי לאחד הבחורים שלא יעיז להפריע לי שוב כי הוא מטרד סביבתי (הייתי סבלנית כלפיו הרבה זמן אבל הוא היה בלתי נסבל ובאיזה שלב העלה לי את הפיוזים לדרגת על) הוא כמעט יצא עליי, הוא אמר, "אני אעשה מה שאני רוצה." ואני החזרתי, "אני רוצה לראות אותך מעיז." עד שהבוס שלי התערב והתחיל לצעוק עליו ולצודד בי ומאז הוא לא מסתכל עליי אפילו, אלא אם זה פרצוף שרואים בדרך כלל על גנגסטרים נואשי-אהבה עצבניים בסרטים ישנים כשיש להם סכין ביד והיא בדרך כלל מכוונת לגרון של אבא שלו. אני אוהבת לדחוף אנשים פצוצי אגו לפינה, אני נהנית לראות את ההבעה על הפנים שלהם כשהם מגלים לראשונה שלא רק שהם לא שולטים בכל יצור על פני האדמה, אלא הם אפילו לא מפחידים את הבחורה הקטנה ההיא. כאילו... אותי. חחח זה נותן לי סיפוק שטחי כזה.

מה שאני צריכה עכשיו זו תכנית לזמן קצר. אני עוזבת את העיר בעוד כמה חודשים וצריכה לעשות כסף לפני שאני עוזבת. כל עבודה שאני אתחבר אליה יותר מדי לא תהיה טובה לי (יש לי נטייה להיקשר למקומות) אבל עבודה שאני לא סובלת גורמת לי לרצות להרוג את עצמי. תמיד הבטחתי לעצמי לא להגיע למצב שהחיים שלי נראים כמו משמרת אחת ארוכה כי אני שונאת לקום בבוקר לעבודה וחיי סובבים סביבה. וזה בדיוק מה שאני עוברת עכשיו. אני עוברת על עשרת הדברות של עצמי וזה די מאכזב, בכנות.

אני מניחה שאני פשוט קצת מדוכאת מכך שסיימתי ללמוד (למדתי כתיבה במסגרת הוצאה לאור כלשהי בת"א, קורס חד שבועי) ואני בקושי כותבת בגלל שכבר אין לי את הזמן או האנרגיות (אני מגיעה מאוד עייפה הביתה) וכשאני מנסה לקרוא ספר העיניים שלי נעצמות, אני מנגנת ממש מעט וכבר לא מציירת וכל הדברים שפעם היו ממלאים אותי, היום כבר אין לי זמן לפנות להם. וגם כשיש לי, אני נרדמת. אוו לורד.

אני מקווה שהכל יסתדר, כי אני ממש מתחילה להתחרפן. חירפון כזה שעושה רעידות בידיים ורצון עז לסיגריה. אבל אפתח לי בקבוק בירה קרה קודם ואתכונן לכתוב אל תוך הלילה. מחר יש לי יום חופש ראשון אחרי חודש של כפולות. אני אדם מאושר.