אני בדרך כלל לא מרגישה את הצורך לדון בקוי העלילה בביקורות שלי, אבל כאן זה בלתי נמנע. אז... האט, ספויילרים בדרך. לשיקולכם.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של מר לוקווד, והוא מסופר לו מפי מרת אלן דין, משרתת האחוזה. אנקת גבהים הוא שם האחוזה בה חיה משפחת ארנשו. אבי המשפחה יצא למסע רגלי וחזר כשאיתו נער אשפתות צעיר. המשפחה החליטה לאמץ את הנער ובגלל שלא היה לו שם, קראו לו הית'קליף.
הית'קליף היה נער שובב. הוא היה משחק הרבה בחוץ עד שעות מאוחרות, תמיד מלוכלך ומתנהג ומדבר כמו פושע. קתרין ארנשו, הבת הקטנה במשפחה, הייתה גם היא שובבה מאוד. היא הייתה משחקת רוב הזמן עם הית'קליף הצעיר והשניים היו חברים טובים. אב המשפחה אהב את הית'קליף אבל לא ראה לו עתיד מזהיר. הבן הבכור, הינדלי, שנא אותו.
שנים חלפו ורצה הגורל והפך את קתרין לעלמה נאה שלמדה גינוני נימוס, מה שניתק אותה אט אט מהית'קליף ומשך אותה לאדגר לינטון. זה לא שהיא לא אוהבת את הית'קליף, זה פשוט שמעמדו כל-כך נמוך בחברה שזה יהיה משפיל עבורה להינשא לו.
לאחר שאיבד את האדם היחיד שאי פעם אהב, הית'קליף מבטיח לנקום וכך מתחילה יריבות בין המשפחות.

הרבה טועים לחשוב שהסיפור הזה הוא סיפור אהבה. יותר מזה, על הכריכה של העותק שלי כתוב, "סיפור האהבה המרגש ביותר בספרות האנגלית". אני לא מבינה אתכם, אנשים. זה לא סיפור אהבה. למען האמת, זה רחוק מלהיות סיפור אהבה... השנאה הרבה יותר מודגשת פה. זה סיפור שנאה. היא נמצאת בכל מקום ומובילה כמעט כל צעד או תפנית בעלילה. האהבה נמצאת שם רק כדי להקיף את כל השנאה ולכלוא אותה. למסגר אותה.

לאחר שבחרה קת'רין באדגר, עוזב הית'ליף את האחוזה וחוזר רק לאחר שלוש שנים כשהוא עשיר, גבוה וחסון. קתרין הפכה אומללה וחולה מהיריבות ביניהם ומאהבתה אך ניתוקה מהית'קליף.

הית'קליף מאשים את קתרין שהיא אשמה באומללות שלה, כי היא בחרה באדגר במקום בו. היא גוססת והוא מאשים אותה שהיא רצחה את עצמה. הכל בגלל שקתרין התנהגה באופן יהיר, בגלל העובדה הזאת הית'קליף מחליט לנקום בכל מי שאי-פעם זלזל או פגע בו. הוא אפילו מתחתן עם אחותו של אדגר רק בשביל להרגיז אותו! אבל הוא עדיין מאוהב בקתרין בטירוף.

אני לא חושבת שא. ברונטה ניסתה לגרום למישהו להתאהב בקת'רין או בהית'ליף או במה שקרה ביניהם (הסיבה היחידה שכל הבנות מאוהבות בהית'קליף היא שהשחקן שמגלם אותו בסרט חתיך שזה כואב, או לפחות ככה שמעתי, עוד לא צפיתי בסרט. בורות מצדי, אני יודעת). אני לא יודעת מה היא כן ניסתה לעשות ואני לא אדבר בשמה, אני רק יודעת מה היא גרמה לי להרגיש, ולי היא עשתה הרבה תהפוכות רגשיות. בהתחלה חיבבתי את שניהם, הם היו בסך הכל שני ילדים שובבים, אבל בחצי השני של הסיפור, כשהם התבגרו, היה לי קשה להתנתק מהילדים שהם היו. את קתרין פחות ופחות חיבבתי ככל שהעלילה התקדמה למרות שריחמתי עליה. את הית'קליף רציתי לשנוא אבל לא הצלחתי, גם עליו די ריחמתי. למרות שכן היו רגעים בהם רציתי להכניס לו אחת. כולם היו פשוט כל כך אומללים ומרוכזים בעצמם.
התחברתי אל ההתכחשות שלו לרגשות של עצמו. אפילו ברגעי האבל אחרי שקתרין מתה. היה בזה משהו מאוד ריאליסטי.

אתם שמים לב איך התחיל היתקליף בהטחות אשם, ירק דברי שנאה ונקמנות ואז פתאום התחיל לזעוק דברי אבלים ולקרוא לה "חיי" ו"נשמתי"? העניין הזה יכול להוציא אותי מדעתי. במובן הטוב כמובן. הרגשתי שזה טיפוס בשר ודם שעומד לפני ואומר את הדברים האלה. הוא כל כך משקר לעצמו ואפילו אלן דין חשבה את זה לעצמה רגע לפני כן.

דווקא הזדהיתי עם הית'קליף בשנות נערותו. זה היה אפילו די חמוד, האהבה שלו לקתרין. ואז היא הרסה הכל ופה אני חייבת להסכים שקתרין עשתה החלטה ממש גרועה. הזוג הזה היה מורכב וכמובן כפי שתצפה מזוג מורכב ואומלל, הם היו חייבים להפוך את כל מי שמסביבם גם כן לאומללים.

החצי הראשון של הספר היה נהדר, לדעתי. הייתי קוראת שוב את החלק הזה, הייתי עושה אהבה עם החלק הזה. אבל החלק השני היה קצת פחות טוב לדעתי. הוא היה כתוב נהדר ונהניתי מהקריאה, כן, אבל לצערי הוא הרגיש א-י-ט-י, כאילו שפתאום העניינים התחילו לזחול. כמו הפסקאות בעיתון שאתה מדלג עליהן וקופץ ישר לעיקר. רק שהן היו ארוכות. וזה שעד אז הכל קרה מהר כל כך רק גרם לזה להיראות איטי יותר, כמו שמישהו יעצור אותך באמצע ריצה במכה אחת בלי להאט.
אחרי מותה של קת'רין, הבת שלה נהייתה מרכז היקום. זה היה מרגיז. לא רציתי לקרוא על קתרין הקטנה, היא לא עניינה אותי ולא אהבתי אותה בכלל. אמא שלה הייתה חרא של בנאדם ועדיין אהבתי אותה יותר. היא הייתה מרגיזה ומפונקת והאופי שלה פשוט גרם לי לרצות לדקור משהו. רצוי שאותה. בלב. אבל היא דמות בספר אז זה בלתי אפשרי, מה שיותר מתסכל.

היא ולינטון היו זוג דוחה. שנאתי את לינטון בכל לבי, רציתי להטביע אותו ולשמוע אותו נחנק למוות. ורציתי שקתרין תסתכל ותבכה. הוא היה כל כך מרגיז וכאילו העריץ את החולניות של עצמו, והיא עוד אהבה אותו כל כך, כמעט נישקה את האפר שלרגליו. הוא לא היה ראוי בכלל לאהבה כזאת. אני לא מבינה איך מההתחלה היא לא הסתכלה על הרטון. כבר אז אמרתי לעצמי שאם הייתי במקומה, לא הייתי מסתכלת בכלל לכיוון של לינטון הפחדן החלשלוש הדוחה, הייתי מתאהבת בהרטון סביר להניח. הוא היה אמנם לא משכיל, אבל הוא היה יותר רגיש, הוא הקדיש לה תשומת לב ולא רק לעצמו, הוא היה סבלני יותר משציפיתי ממנו להיות. ריחמתי על הית'קליף שדווקא הבן שלו הוא האפס. אבל זה לא שינה הרבה.

ההקשרים שזינקו לי לפעמים בין הדורות היו מרתקים. להרבה אנשים מפריע שהשמות היו זהים אבל לי זה פחות הפריע, הבדלתי בין כולם. אלה היו זמנים שונים. מה שאהבתי זה שהיו אנלוגיות כל כך מגניבות שזה blow my mind והייתי יושבת לרגע בוהה באוויר ומנסה לעכל את האנלוגיה כשחצי חיוך נפרש לי על הפנים.

הית'קליף נותן לבנו, לינטון, את כל מה שהוא רוצה כי יש לו אינטרס, אבל הבן הזה פחות טוב. הוא שונא אותו ומעדיף את בנו של הינדלי, הרטון. אבל הרטון מקבל יחס רע, כי השם שלו לא יכול לתת להית'קליף שום דבר. מה שיותר הדהים אותי מזה, הוא שהית'ליף לא שם כאן לב למשהו חשוב. גם הוא נחשב 'חסר תועלת' לפני כן וקיבל בדיוק את אותו יחס, קתרין אפילו דחתה אותו בגלל זה, ובכל זאת היום הוא שולט בחווה רק כי הוא באמת שווה משהו. כי הוא 'זהב'. או שאולי זה דווקא כן עלה בראשו והא חשב שבנו יפתיע אותו כי זורם אותו דם בורידיו. הוא הרי תמיד חיכה לזיק הזה בעיניים של לינטון כשכעס או התפנק.
אבל הסוף הוכיח ששוב, הזהב ניצח. הרטון זכה בליבה של קתרין (אמנם קצת מאוחר מדי כי היא מטומטמת, אבל עדיף מאוחר וכולי וכולי...) ולינטון היה קבור עמוק באדמה, לשם הוא שייך.

הית'קליף הוא 'רעל מוסרי' מהסוג הגרוע ביותר. ובכל זאת יש בי חלק שיכול להבין למה הוא היה כל-כך אובססיבי ולמה האובססיה הזאת הובילה אותו לקשיחות כזאת ולטירוף. אני יכולה להעריך את התכנית שלו, עם כל חולניותה, ואת העקשנות שלו לבצע אותה עד שלמותה, בלי לחשוב על המחיר שאחרים יצטרכו לשלם עבורה, או אפילו הוא עצמו.


המבנה הנרטיבי היה מעניין. א. ברונטה היא מאסטרית בכתיבת שינויי זמן, מה שבטח היה קשה יותר לכתוב בעט, נייר וקסת דיו. היא משתמשת בפלאשבקים ובמספרים שונים, לפעמים ביומן או מכתב שלאחר זמן מה מתקשר לך לנקודה מסויימת בסיפור. זה היה כמו לקרוא סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. לפעמים אפילו עוד בתוך סיפור אחד. ועם כמה שזה נשמע מסובך ואולי גורם לכם כאב ראש, זה לא היה מסובך בכלל! אמילי ברונטה ידעה להעביר את זה בצורה כל-כך נקייה שאפילו לא שמתי לב לעתים שאני קוראת סיפור עם ארבע מסגרות!

זה משונה, האווירה של הסיפור. אני יודעת שהאחיות ברונטה היו מלאות דמיון בתור ילדות קטנות וכבר אז המציאו סיפורים באמצעות משחק בחיילי צעצוע קטנים. הדמויות של ברונטה מאוד מתאימות לדימוי הזה של החיילים, לפי ראות עיניי, כי הן כאילו חיות בתוך תיבה קודרת ואפלה, כמו ניסוי, ושם היא דחפה את הרגשות של ה'חיילים' שלה מפינה לפינה וניסתה למתוח אותן ולשחק איתן, מה שיצר אלימות, נקמנות ומוות.

אני חושבת שהסיבה שהרבה אנשים לא אהבו את הספר הזה היא שהם ציפו למשהו אחד וקיבלו משהו אחר. אמרו להם רומנטי, אמרו להם דרמטי, אמרו להם ספרות אנגלית היסטורית.
אז הנה, אל תגידו שלא אמרו לכם - אנקת גבהים הוא הרבה דברים. סיפור רוחות גותי מאוחר; סיפור על אהבה ונקמה; כרוניקה של אלימות פיזית, נפשית, רגשית וחברתית; הצצה קודרת לטבע האנושי; גינוי מערכת המעמדות השפלה של אנגליה; סוג של אנטי-אוסטן חסר נימוסים.

יש כמובן עוד הרבה לומר על הרומן הזה. אפשר לדבר שעות על החזרות השונות וההכפלות, על האנלוגיות והסמליות הנוצרית. הרומן הזה הוא קלאסיקה, ובצדק.
הנקודה היא, אני מניחה, שאנקת גבהים הוא סיפור מבריק שהייתי צריכה לקרוא הרבה קודם, אבל נתתי לו ברוב חוצפתי לחכות על המדף.

 

 

 

אווירה: 10/10

דמויות: 8/10

סגנון: 10/10

עלילה: 8/10

קצב: 7/10

 

דירוג: 5 מתוך 5!

 

ישר למדף המועדפים D: