מזג האוויר המשתנה הזה משגע אותי. תקופות חגים (וביהדות יש לנו מלאאא) משגעים אותי. מחירי הדירות משגעים אותי. בני נוער משגעים אותי. העיר הזאת מגעילה אותי.

לפעמים אני חושבת שאולי אני כבר זקנה, רק בת 24 וכבר מתכסה בשמיכה בשש בערב עם כוס קפה וצועקת על בני נוער מהחלון שישתקו כבר, כי אנשים מנסים לשמוע פרל ג'ם. מצד שני, אני רואה בחורות בגילי, כבר נשואות עם שני ילדים וכלב, כל היום עסוקות בלבשל ולכבס ולטפל בילדים שהן שכחו איך זה מרגיש להתכסות בשמיכה בשש בערב עם כוס קפה וספר טוב או מוזיקה טובה. אני לא יודעת איך הן מתמודדות עם זה וזה תמיד היה נראה לי שברגע שאת מתחתנת, את גומרת לעצמך את החיים. מצד שני, אולי זה לא בדיוק ככה. אולי את מסיימת פרק אחד ועוברת לפרק חדש. אולי הנכדים מביאים איתם פרק נוסף וההזדקנות מביאה עוד פרק. אבל למה שמישהו ירצה במכוון לעבור לפרק הבא, כשהוא מקרב אותך עוד ועוד לסוף...?

אולי כי כל ספר, ולא משנה כמה הוא טוב, חייב להתקדם לאנשהו ולהיגמר בסוף.

אבל לי קשה להשלים עם זה. מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד חשבתי, "אני לא אתחתן. אני אחיה לבד, אהיה כוכבת רוק (זה היה החלום שלי בתור ילדה קטנה. טוב, על מי אני עובדת, עד היום זה חלום סודי), אסע בוואן בכל העולם עם הלהקה שלי כשאחרינו גרופים מרגיזים, ואנגן בגיטרה עם קהל של מיליון איש. אשתולל והעיף את השיער מצד לצד ואעשה אהבה עם כל המיליון בשעתיים. למחרת אתעורר עם הנגאובר, אשתה קפה ואז אסע לעיר הבאה. וככה ייראו החיים שלי."

כן, טוב, לא בדיוק ככה נשמעתי כשדיברתי לעצמי, אני מניחה שנסחפתי קצת, אבל זו בערך הייתה התכנית. לנסוע מעיר לעיר בוואן, לעשות מוזיקה, ליהנות. מי לא רוצה חיים שנראים כמו הופעת רוק אחת ארוכה ומטושטשת? מי רוצה לחיות תחת לחץ תמידי, לקום בשש בבוקר, לקחת את הילדים לגן ולרוץ לעבודה, לחזור בערב ולבשל, לנקות, לכבס. עד שאת רוצה לנוח הילדים מקבלים אנרגיות ועד שהם הולכים לישון את נוחתת מתה ונרדמת עד למחרת. ואז הכל מתחיל מחדש...?

לא אני. לא בשבילי.

ואולי זו רק אני אבל שמתי לב שכל חברה או חבר שלי שהתחתנו, פתאום התנתקו מהחברים הרווקים שלהם. כאילו הם עברו למימד אחר כזה שרק לאנשים נשואים יש אישור כניסה אליו. אתה לא רואה אותם יותר אלא אם כן הם חלק מהמשפחה, אז אתה רואה אותם פעם בכמה זמן, באירועים משפחתיים.

אני לא מבינה את זה. זה תמוה בעיניי.

מה רע בפשוט לצאת עם בחור. בלי כל המחשבות האלה על, "לאן הקשר מוביל? איך אנחנו מוגדרים? איך אנחנו מרגישים?" זה נראה לי כל-כך מיותר. אני רוצה לצאת עם בחור בלי כל הלחץ הזה. להינות מהסקס, מהשיחות, מהביחד, בלי להטריד את עצמי. החיים לא עפים כמו שאנשים חושבים, יש לך זמן. אם תמהר, הם יעופו. אם תיקח אותם באיזי, אז פתאום תראה כמה זמן יש לך בידיים. הכל גם פתאום ייסתדר לך טוב יותר. ואם תהנה מכל רגע, אתה גם תזכור את הכל. אני חושבת שאנשים צריכים להפסיק לרדוף אחרי עצמם.

שימו לב לזה, כשאתם בעבודה ואין הרבה מה לעשות, ואתם יושבים על כוס קפה וסיגריה ועוד קפה ועוד סיגריה ותוהים למה אין עבודה היום ויאללה מתי כבר מסתיימת המשמרת, בא לי בירה. לעומת זאת, בימים שיש מלא עבודה ואתה עמוס מעל הראש, אתה לא שם לב ובפעם הבאה שאתה מסתכל בשעון אתה כבר צריך להתחיל להתקפל הביתה. ככה זה עובד גם בחיים.

אין שום דבר רע בבטלה מדי פעם, למה צריך להתבייש להגיד, "היום? תכלס, היום לא עשיתי כלום כל היום. ישבתי בפנאן במרפסת וניסיתי לתפוס נקודה טובה של שמש."

לפעמים אני מרגישה שאנשים שואלים אותי, "מה עשית היום?" או, "איך היה היום שלך?" בציפיה לשמוע מה הפקת מהיום הזה, לאן התקדמת. קדימה, מה הצעד הבא. נו, זוזי כבר. לא אצל כולם זה ככה, יש כאלה שסתם מתעניינים, אבל אתם מכירים את הטיפוס שחייב לספר כמה הוא מתקדם בחיים?הבוס בעבודה שהוא שונא אבל מכניסה לו ארגזים של כסף מלקק לו את התחת והוא קיבל קידום בשבוע שעבר. היום הוא הספיק, עוד לפני שאתה התעוררת בכלל, גם לעשות ריצה, גם לאכול ארוחת בוקר עם חבר בבית קפה וגם לקפוץ לבנק ולביטוח לאומי. אני מכירה את הטיפוס הזה מקרוב ולפעמים בא לי להגיד, "נו, ועכשיו אתה מסופק? מצאת את האושר?" אבל במקום זה אני מוצאת את השפתיים שלי מרצות אותו בתגובה, "יפה יפה." 

אין כמו לעבוד בעבודה שאתה אוהב, להרשות לעצמך לעשות מה שבא לך ולפעמים להתבטל אם זה מה שעושה לך טוב. לצאת לאיזה פאב ולהשתכר מדי פעם. לתת לעצמך לקרוא ספר במקום להגיד, "אבל למי יש זמן לספרים?" ואז לשבת על הפייסבוק במשך שעתיים וסתם לגולל את העמוד למטה עד לתקופה שבגין נולד. במילים אחרות, לשקר לעצמך ולהאמין בלב שלם.

אין כמו לשבת על כוס יין אדום במרפסת בשעות הערב, לעיין באיזה מגזין או לעשות תשחצים עם השכן, להכין קפה ולפרוס איזו פרוסת עוגה, לגדל חתול, לקחת את הזמן, לנגן במפוחית או לצייר משהו. לשמוע שיר ישן.

מה יותר טוב מלהרגיש שיש לך את כל הזמן שבעולם אבל עדיין להתנהג כמו זקן בפנסיה :)