התחלתי לצאת עם בחור. אני יודעת שבתקופה האחרונה שמתי עין על שתי בחורות אז זה בטח מפתיע שבסוף סיימתי עם בחור, אבל ככה זה. מה שקרה זה שעבדתי עם שתי הבנות האלה והייתי כלואה בתוך מן סוג של משולש אהבה, ואז עזבתי את העבודה ואת העיר וחזרתי להורים. היום שמעתי שהן ביחד. כן, אני יודעת, פאק מיי לייף. לפעמים פרידה היא הזדמנות של התחלה חדשה, אבל בחיים שלי, רוב הפרידות הן איכשהו פספוס של הזדמנות חד פעמית.

קוראים לו א'. הוא מתוק, הייתם מתים עליו. הוא עובד בחינוך (לא פורמלי) אבל הוא מוזיקאי ואת חייו הוא מתכוון להקדיש למוזיקה. הוא כותב בלוז, שר ומנגן על מפוחית ועל גיטרה (בדיוק כמוני). הכרתי אותו בלוויה של מ', מסתבר שהם היו חברים בתיכון. אנחנו מכירים כבר כמעט שנה ורק עכשיו הרשיתי לעצמי לקחת את זה קדימה. אני מניחה שהייתי עסוקה מדי עם עצמי.

זה לא האדם היחיד שקיבל "קידום" בבועה הקטנה שלי. חברה טובה מהתיכון פילסה את דרכה חזרה לחיי. מוזר, אני יודעת. קוראים לה ט'. לא היינו בקשר הרבה זמן, אבל פעם בזמן מה, היא מתקשרת אליי או שאני מתקשרת אליה ואנחנו מוצאות את עצמנו משוחחות למשך כמעט שעה, כאילו דיברנו אתמול. (ואתם יודעים כמה אני שונאת שיחות טלפון ארוכות - אז זה אומר המון!) אני אוהבת את סוגי החברות האלה. כבר נפגשנו פעמיים לקפה ואפילו ביקרנו חברה אחרת, נ', שפרשה מהלימודים בכיתה י' בגלל בעיות דיכאון והפרעות אכילה. ארחיב עליה בהזדמנות בפוסט אחר, אם תרצו. היא לא פוגשת אף אחד והיא בקושי עונה לטלפונים, אבל הצלחנו להגיע אליה. אני חושבת שמגיע לנו כוכב זהב.

עכשיו אני אחרי תקופה תקועה מאוד. נעצרתי במקום, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת כתיבתית. אבל השבוע האחרון היה עבורי פוש קדימה. דחפתי את הכתיבה יותר, בעטתי למוזה שלי בתחת כדי להזכיר לה מי הבוס בייבי!

אולי זה בגלל כל השינויים שעברתי. הפרידה מסבא, הפרידה הפאומית ממ' שבועיים לאחר מכן, המעבר והחזרה להורים, הפיטורים. התפנה לי גם יותר זמן לקריאה ואני בולעת ספרים יותר מאי פעם (השמים הם הגבול).

המוזה שלי מבקרת דווקא בתקופות העמוסות ביותר שלי, וזה הביא אותי למסקנה שמה שמעורר אותה זה חוויות, רגשות, אהבות ולבבות שבורים. אתם יודעים... חיים. כי בלי לחיות, איך אפשר להעביר סיפור, שיש לו אופי ופיתוח וחיים משל עצמו, מהראש לדף? חייבים לדעת להרגיש, גם אם אתה כותב על רגשות שלא חווית, זה לא משנה, העיקר שאתה יודע להרגיש. להתנסות, לעבור טראומות או הרפתקאות, להתאהב, לשנוא, לקנא, להשתולל, להשתכר או להתמסטל, לצרוח על איזה צוק או לקפוץ בנג'י, ללכת להופעה, להופיע על במה, לנסות מתכון שעוד לא ניסית, כל הדברים האלה... ועוד מיליון ואחת דברים שאני יכולה להפוך לפוסט של To Do List עבור כל אדם שרוצה מוטיבציה לעסוק באמנות שלו. כל הדברים האלה מעירים את הדרקון. כלומר, את המוזה.

תמיד רציתי לעשות את זה, אבל אף פעם לא יישמתי. החלטתי להפסיק לרצות ולהתחיל לעשות.

הדמות שלי קופצת מבניין? - אני אטפס על גג (אבל לא לקפוץ כי מישהו צריך לסיים את הספר).

הדמות שלי מתאהבת? - אצא אל העולם ואכיר אנשים חדשים, מישהו צריך לעורר אצלי רגשות כלשהם.

הדמות שלי סכיזופרנית? - טיפה או שתיים של LSD צריכה לעשות את העבודה.

אני רוצה לחוות את מה שאני כותבת. זה צעד קדימה שמעולם עוד לא הרשיתי לעצמי לעשות. עד עכשיו המחקרים שלי היו תיאורתיים. קראתי על חומר שהייתי צריכה או למדתי ממאמרים או מספרים. מעולם לא החלטתי, "אם הוא עומד לשכב עם קיפוד, גם אני אשכב עם קיפוד." (סתם, אלוהים אדירים, אל תיקחו אותי ברצינות. הקצנתי.)

כל הדברים שעברתי בחיים (ואל תבינו לא נכון, עברתי המון הרפתקאות רק שהרבה מהן נמחקו לי מהזיכרון עקב שתיה מוגברת) היו ספונטנים. אם אצטרך לכתוב על מישהי שברחה מהבית בגיל צעיר, אני יכולה לעשות את זה. אם ארצה לכתוב על הומלס או אדם רעב, אני יכולה לעשות את זה. אם אצטרך לכתוב על שודד בתים או על מנהל קזינו או על בעיות שתייה והגמילה מהן, אני יכולה לעשות את זה. כי עברתי את כל הדברים האלה, או לפחות הייתי בסיטואציה. אבל אני לא אשב ואכתוב רק דברים שעברתי, לזה קוראים "אוטוביוגרפיה". אני רוצה שהספר יכתיב לי את החיים וככה החיים יכתיבו לי את הספר.

הגיוני...?

אני מקווה שכן.

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי צופה מהצד. הייתי נהנית לשבת בפינה שלי, שהיא בדרך כלל על הבר עם כוס בירה ביד, ולהתבונן. גם זה סוג של מחקר. להקשיב לשיחות של אנשים, לריבים, ויכוחים, לשמוע אדם מספר על הצרות שלו לפסיכו... כלומר, לברמן. כל זה גם תמיד נתן לי השראה.

אני מניחה שמה שאני מנסה לומר (ואוו חפרתי היום.) זה שלא משנה כמה אני אנסה לשבת על התחת ולכתוב, גם אם אהיה הכותבת הגדולה ביותר בעולם (ואני רחוקה מזה. עובדה, תראו את כמות הסוגריים בפוסט הזה. מאאן זה פסיכי) זה לא יהיה שווה כלום אם לא יהיה לי על מה לכתוב. אולי זו גם הסיבה שלפעמים אני נעלמת לכם לזמן מה.

כמובן שבתור סופרת יהיה לי דד-ליין ולא תהיה לי האופציה להתבכיין ש"אין לי מוזה" אז אצטרך להמשיך לכתוב, לכן אני צריכה את האימון הזה ואני מניחה שאוכל לתרגל את זה כבר עכשיו.

אשתדל לפרסם פוסטים בתדירות גבוהה יותר. אני מקווה שלא אאכזב אתכם.

נשיקות,

ג'אם.