זה כל-כך אופייני לחיים שלי.

שלושה שבועות לא יקרה שום דבר מעניין ולא יהיו לי שום אירועים מיוחדים, ופתאום, באם -באם -באם: שלושה תכניות יתנגשו לי באותו ערב.

לא מרגיז?

מרגיז.

חברים ותיקים שלי אירגנו איזה ערב פויקה. לא ראיתי אותם כבר שלוש שנים וסביר להניח שלא ניפגש שוב ותכלס, אני מתגעגעת, עבדנו יחד שנה, בא לי לראות אותם! אז ברור שאמרתי שאני מגיעה.

כשהתקרב התאריך המיועד, הם מודיעים לי שהם דוחים את זה בשבוע. מה קורה למחרת? - באם! - נולד לי אחיין.

כן, תודה תודה. אני מאוד שמחה והוא אחד המתוקים. קטן ואדום בדיוק כמו האבא האשכנזי שלו ועם עיניים גדולות בדיוק כמו לאמא שלו, שהיא אחותי.

בכל אופן, שמונה ימים אחרי שהוא נולד היה אמור להיות הפויקה, אז בגלל שאני דודה טובה קיוויתי שלא תהיה לו צהבת למרות שתכלס הכחשתי ועמוק בפנים קיוויתי שהברית שלו לא תתנגש עם הפויקה בכל מחיר.

טוב, לא בכל מחיר. קארמה איז א ביץ'.

יום לפני הפויקה-ברית, באם - באם! מתקשרת אלי חברה ומספרת לי שחברה טובה שלנו מהתיכון מתחתנת מחר והיא הולכת וממש רוצה שאני אבוא איתה.

"אבל לא קיבלתי הזמנה." אני אומרת.

"בגלל שאין לך פייסבוק, אבל היא פירסמה הזמנה בפייסבוק."

"בשבילי זה בדיוק כאילו לא הוזמנתי." אמרתי, "תאחלי לה מזל טוב."

"נו בבקשה! בואי איתי! אני לא רוצה להיות שם לבד, אני כבר לא בקשר אם אף אחד ואין לי דייט."

"אני אחשוב על זה." סיכמתי את השיחה.

באם - באם - באם! היום של הפויקה-ברית-חתונה מגיע, ומה אתם חושבים שאני עשיתי?

נתקעתי באירוע הכי משעמם אבל הכי נדרש שאהיה בו. בברית. כי המשפחה שלי ריגשי, ואם לא אגיע יעשו לי על זה פרצופים במשך שנה ולא ישכחו לי את זה עד לבר מצווה שלו. וחוץ מזה, הם דוסים, בשבילם ברית זה כמו ניתוח לב פתוח, רק עם פחות דם ויותר מוזיקה.

אל תבינו לא נכון, אני שמחה שיש לי אחיין חדש והוא מתוק כמו עוגת-פאקינג-דובדבן, אבל למה הוא היה חייב להיוולד שמונה ימים לפני הפויקה, ולמה חברה שלי הייתה חייבת להתחתן באותו יום, ולמה הם היו חייבים לדחות את הפויקה בשבוע?? זה כזה מעצבן.

כבר אמרתי שקארמה איז א ביץ'?

עכשיו אני לא אראה אותם אף פעם, זה די ברור. זו היתה הזדמנות אחרונה לקלוז'ר. וחברה שלי הלכה לבד לחתונה והתקשרה כל חמש דקות לספר לי מה המנה הבאה ואיזה שיר שמו עכשיו, ואני הייתי עסוקה בלספוג את כל השמן מהאוכל שהקייטרינג הדפוק הזה הגישו לנו בברית. אה, ובלשתות המון מיץ תפוזים כי היין היחיד שהיה לא היה בכלל יין, אלא מיץ ענבים אקסטרה-מתוק בשם תירוש.

יאק.

אני חושבת שסיימתי להתלונן. אולי הגיע הזמן לעשות משהו באמת יעיל עם הזמן שלי עכשיו, כמו לכתוב לדוגמה. ולא, לא לכתוב כמה אובר דרמטיים החיים שלי יכולים להיות כשאני באמת מנסה להציג אותם ככה. אלא לכתוב. על אמת.