היה לי יום נורא.

מסיבות כלשהן שאין צורך לפרטן כאן, היו לי סיבות לחשוב שאני בהריון. עשיתי בדיקת הריון והלכתי לגניקולוג (כי חשבתי שאולי הפלתי) ותודה לאל, בסוף הסתבר שזו טעות ותינוק מעולם לא גדל ברחמי. אבל הטראומה נשארה.

האבא הפוטנציאלי היה הסקס באדי שלי, א', שלפני כמה ימים דיבר איתי על כך שהוא "לעולם לא מעוניין להביא ילדים לעולם." כן. אירוניה יכולה להיות ביצ'ית אמיתית לפעמים.

הדבר הנורא ביותר הוא שכשעוד לא הייתי בטוחה, דיברתי עם אחותי (שיש לה שלושה ילדים) בצד ואמרתי לה מה הסימפטומים שבגללם אני חושבת שאולי נפל לי, והיא אמרה שבהחלט יכול להיות שהפלתי. בדיוק ברגע הזה אמא שלי נכנסת לחדר.

חבר'ה, אני לא יודעת עד כמה העמקתי לכם היכרות עם אמא שלי עד כה, אבל תרשו לי לספר לכם כמה דברים. דבר ראשון, היא אישה דתיה. לא, לא סתם דתיה, חרדית. אני לא יודעת את ההבדל וזה גם לא מעניין אותי, אבל אני יודעת שחרדים יותר מחמירים, מה שעושה אותם יותר בלתי נסבלים. היא כמובן דוגלת בלשמור על עצמך לבעלך ובלא לקיים יחסי מין עד הנישואין ובטח שלא לשפוך זרע לשווא אלא רק אם רוצים ילד וכו'.

אני יודעת שהיא יודעת שאני לא בתולה (אני לא יודעת מתי היא הגיעה למסקנה, אבל בחיאת, הבת שלה חילונית בת 24, זו לא תעלומה גדולה) אבל זה תמיד נשאר מתחת לפני השטח ולא דיברתי על זה, ומכיוון שגם לא היה לי חבר בשנה האחרונה, היא לא שאלה שאלות תודה לאל. מעבר לכך, לפעמים היא מנהלת שיחה איתי ועם עוד אנשים ומדברת על הנושא כאילו היא נגעלת ממנו, "שמעתם? רותי נכנסה להריון מאיזה בחור שהיא אפילו לא נשואה לו, גועל נפש, יש לה ארבעה ילדים מחוץ לנישואים. ילדים מסכנים. איכס."

בכיוון שאני יודעת איך היא רואה את הנושא (גו פיגר... ממש הולמס אני.) אז גם לא דיברתי על הנושא בעצמי. לכן אני מניחה שאתם יכולים רק לנחש איך היא הגיבה כשהיא שמעה את זה.

"מה אמרת?" היא שואלת. הסתובבתי וראיתי אותה עם עיניים פעורות, "את בהריון?"

"לא, מה פתאום." אמרתי, "זה לא בטוח. כאילו, אולי. כלומר, אני די בטוחה שלא."

"עם מי שכבת?"

"..."

"עם א'?"

"... כן."

היא אכלה סרטים כל היום שלבת שלה יהיה תינוק מחוץ לנישואים, אבל מעבר לזה הדאיג אותה שהבחור איתו שכבתי (שהיא מכירה אותו) הוא נכה. הרגליים שלו משותקות והוא הולך עם קביים, לא מאיזו תאונה או מלחמה, הוא נולד ככה. מדאיג אותה שאם אני איתו אז אני גם אביא ילדים נכים לעולם.

"את באמת רוצה כל החיים שלך לדאוג לילדים נכים? הוא כבר נמצא בבוץ הזה, אלוהים עשה אותו נכה. אבל את? למה את צריכה להיכנס למיטה החולה הזאת?"

כפי שכבר אמרתי, א' מעולם לא רצה להביא ילדים ואני לא יודעת אם ארצה בעתיד, אבל עכשיו אני בהחלט לא מוכנה. לא דיברנו על ילדים או חתונה ואין את זה באופק בשום אופן. אנחנו אפילו לא לגמרי יוצאים, רק עושים חיים. אבל לכי תסבירי לאמא החרדית שלך. זה ישמע משהו כמו, "אל תדאגי אמא, אנחנו לא רוצים להתחתן או משהו, אנחנו רק שוכבים כי זה כיף. אנחנו משתכרים בבר, מזדיינים ברכב והולכים כל אחד לדרכו. אז תפסיקי לדאוג, בסדר?"

כן, זה לא יקרה.

היא היתה בהקלה אטומית לשמוע שאני לא בהריון ושלא הפלתי, אבל היא בהחלט בטראומה כבדה. אתם מבינים, כשאמרתי בתחילת הפוסט שאני בטראומה, לא התכוונתי שאני בטראומה מהחוויה של לחשוב שאני בהריון, אלא מהתגובה של אמא שלי ומהטראומה שלה. דאגתי רק לה לאורך כל הזמן ובכלל לא חשבתי על זה ש... פאק, אולי יש לי תינוק?? זה אפילו לא עלה לי לראש.

והכי גרוע זה שעכשיו אני לא יודעת למה, אבל אני מוצאת את עצמי מתחמקת מא'. הוא התקשר הערב לשאול אם בא לי לצאת, ואמרתי לו שלא. "יש לי סידורים," עאלק. אולי אני צריכה הפסקה קטנה ממנו אחרי מה שעברתי, ואולי גם כדי שאמא שלי לא תעשה פוזות של עציץ שבאותו יום של התקרית אני יוצאת איתו שוב. היא תזרוק עליו צמיג של משאית ולבחור המסכן ייקח הרבה זמן להתרומם שוב.

בכל אופן, אני שמחה שזה נגמר בשלום. הוא לא יודע וגם אין צורך שיידע ואני יכולה לחזור לכתוב בראש נקי. מחר אני הולכת להכין עפיפון עם אחיינים שלי, הם כאלה מתוקים. אני אוהבת ילדים. כשהם לא מקופלים לי בתוך הרחם.