ואז עברו לי מחשבות משונות בראש... מה אם האוטובוס לעולם לא יגיע? מה אם אעמוד כאן במשך שבועות וחודשים ושנים עד הנצח, אנשים יחלפו על פניי ברחוב ויגידו לחבריהם, "תראו, הנה השלד של הנערה שחיכתה לקו 132, אבל הוא מעולם לא הגיע..."

חבריהם יצקצקו בלשון וימלמלו, "נו. איזו טרגדיה..." ואז הם ילכו וימשיכו בחייהם.

יום אחד, חשבתי, גם העצמות שלי יתפוררו לערימה של אבק שיעוף עם הרוח ויתפזר בכל הארץ, וכמו האצ'יקו, יבנו שם פסל בדמותי.

"היא כתבה ספר, אתם יודעים, לפני תקרית האוטובוס המצערת. מעניין מה היה קורה אילו היה קו 132 מגיע ואוסף אותה." יגידו אנשים, "אולי היתה מצליחה."

זה כזה מוזר, הדברים שעוברים לי בראש כשאני מחכה לאוטובוס. מצטערת ששיתפתי אתכם, אל תאהבו אותי פחות.

בסוף גמרתי בהחלטה לחצות, ומה אמרתי לכם... אחרי שהלכתי כמה מטרים טובים וחיכיתי לרמזור שיתחלף, האוטובוס הגיע. אני מכירה את מרפי ואני יודעת מתי לא להתעסק עם הבן זונה. זה חרא אבל זה חור התחת של העולם ואין מה לעשות נגד זה. אם הייתי חוצה עשרים דקות לפני כן, הוא היה מגיע אז. בכל מקרה, הייתי צריכה לרוץ לתחנה כדי לתפוס אותו (מי צריך לרוץ לאוטובוס למרות שהוא חיכה לו כמעט שעה שלמה? - רק ג'אם!) ותודה לאל, הצלחתי לתפוס אותו. רק חבל שהנהג היה מניאק.

נתתי לו כסף והוא הפיל מטבע מהיד והעיז להאשים אותי. כאילו שזו אשמתי שהוא בחר להיות נהג אוטובוס, עבודה בה הוא צריך להחזיק הגה ברוב שעות היום והידיים שלו מזיעות וחלקלקות. הוא עשה לי פרצוף כועס ואמר, "עכשיו אני צריך להרים את זה?"

לא התכוונתי להתכופף מתחת לרגליים שלו כי אני לא זונה של נהגי אוטובוס, אז אמרתי, "אם אתה רוצה את זה."

"שימי לב איפה את שמה את הכסף שלך."

לא היתה לי סבלנות למניאקים, הייתי עייפה עד מתה, אז עניתי, "פעם הבאה אני אכניס אותו ישר למכשיר הקטן שלך."

"מה, את מתחכמת איתי?"

"אה-המ." הנהנתי. זה נמשך ככה זמן מה עד שהתעצבנתי ואמרתי, "אתה נותן לי עודף או לא? אני רוצה לרדת מהרגליים."

"עכשיו תחכי שאני אגיע לתחנה הבאה." הוא כמובן עשה לי דווקא. הסתכלתי לתוך האוטובוס וכמעט קיבלתי חום. איזה עשרים אנשים עמדו. הוא היה מפוצץ וגם ככה לא היה מקום לשבת, וגרוע מזה, זה היה יום קר מאוד והייתי מסורבלת.

"אני לא אתלונן כי אין לי כוח." אמרתי לו, "אבל אתה מעצבן."

הוא הסתכל עלי בחיוך מרגיז ואמר, "אני עוד הרבה דברים, מותק."

מה זה אמור להגיד לי? זה היה פלירטוט? כי אם כן, זה היה גרוע ביותר, "אל תקרא לי מותק." אמרתי, "אני יכולה להיות הבת שלך."

"הבת שלי לא היתה מתחצפת."

לרגע רציתי לענות, אבל בסוף רק גלגלתי עיניים. רציתי להגיד לו שאם הוא חינך אותה (אם!) אז היא בטוח מתחצפת, אבל אולי זו הדרך היחידה שלה להתמודד עם אבא סוטה ומרגיז כזה. הוא היה נראה כמו הטיפוסים האלה שתמצאי לבד על הבר וכשתתיישבי הוא מיד יפער עיניים, ולא בפנים שלך אלא הרבה יותר דרומה. אבל לא אמרתי כלום, כי כפי שכבר ציינתי, לא היה לי כוח. רציתי לישוןןן.

בסוף האידיוט החזיר לי את הכסף, עשיתי לו פרצוף מלא שנאה והלכתי לעמוד באזור הזה של הכסא גלגלים, צמוד לחלון. ניסיתי להתמקד בנוף ולא בכל האנשים שמסביב כדי לא לחטוף התקף קלסטרופוביה. עשיתי את הפרצוף הסנובי שלי (כל אחד צריך כזה לימים מסוימים) כדי שאנשים לא ידברו איתי. היה לי מעיל שחור ארוך סגנון ד"ר ווטסון, כפפות חסרות אצבעות וצעיף, ככה שזה גם עבד.

פתאום, ילדה אחת דחסה את עצמה בכוח ביני לבין הבחור שעמד לידי ונשענה על החלון. היא הסתכלה עליי והעפתי לה מבט קר, אבל אז קרה משהו מוזר... היא אשכרה חייכה אליי - אלוהי התחבורה הציבורית רק יודעים למה.

לרגע התאבנתי, זה היה חיוך חביב כזה שאומר, "בואי נהיה חברות הכי טובות." והרגשתי איך אני קצת מתרככת אבל לא חייכתי בחזרה. אל תשפטו אותי, היה לי יום רע.

עמדנו ככה כמה זמן ואז שוב המבטים שלנו נפגשו. היא שוב חייכה אלי. זה כבר התחיל להיות מוזר אבל הפעם כן חייכתי (אני די בטוחה). בדיוק שלפתי חבילת מסטיקים מהתיק והכנסתי אחד לפה, ואז הצעתי לה אחד. היא לקחה אותו, עדיין מחייכת, והכניסה לפה. עברו עוד כמה דקות והיא הסירה את המעיל שלה. ראיתי תג-שם של מפעל הפיס ועליו השם שלה "נ.א." המעיל שלי היה חצי פתוח והיא ראתה את הלוגו של המקום בו אני מברמנת. פתאום הגעתי להבנה כלשהי - היא ואני לא החלפנו אפילו מילה אחת במשך נסיעה של איזה 40 דקות, אבל היתה בינינו היכרות. לא מוזר? אני כבר יודעת איפה היא עובדת ואת השם המלא שלה והיא יודעת איפה אני עובדת, חלקנו מסטיק ואפילו חייכנו זו אל זו.

היא חייכה אליי בפעם השלישית וזה כבר נהיה קריפי ובסוף היא ירדה בתחנה שלה והעיפה לי מבט של, "יאללה ביי, היה נעים להכיר."

זו היתה ההיכרות הכי שקטה ומשונה שהיתה לי בחיים והרגשתי צורך לכתוב על זה, כי זה מה שג'מאיה עושה. כותבת.