את הסופ"ש האחרון ביליתי בהופעת בלוז. היה ענק :)

לידיד שלי, א' - שאני מניחה שקוראיי שעוקבים אחרי הבלוג כבר מכירים אותו (על פרידות ישנות, פגישות מחודשות ודרקון רדום, על ביקור בקבר, חפירת אמא ופינוקיו, ככה קיבלתי את 2015..., היום שבו השתנתי על מקל וכו') - היתה הופעה. הוא מוזיקאי נודד והוא בדיוק סיים סיבוב הופעות בארץ ובאוגוסט יתחיל עוד אחד קטן. ההופעה האחרונה שלו היתה בפאב קטן בעיר השכנה ונסעתי להיות איתו. הוא עזב את הדירה שלו אז הוא גר עכשיו באוטו, אז נשארתי איתו.

ההופעה היתה נהדרת והרגשתי את המבטים שלו מדי פעם, בעיקר כשהוא ראה אותי נכנסת (הגעתי באיחור, עם חברה, ט') והנהן לעברי. מצבי הכלכלי, אני חייבת לציין, בקרשים כרגע, והעבירו כובע בין האנשים בקהל והרגשתי שאני רוצה לפרגן אז השארתי לו הרבה יותר משאני יכולה להרשות לעצמי, ולכן נורא העליב אותי שאחרי ההופעה הוא אמר לי, "את באה לראות אותי רק כשאת חושבת שיש לי וויד."

זה היה כל כך לא רלוונטי. יצאנו עשרות פעמים ועישנו ביחד רק פעם אחת. הגעתי להרבה הופעות שלו וכמה פעמים אפילו עליתי איתו על הבמה עם הגיטרה בתור אמנית אורחת, ולא זכור לי שאפילו באחת מהפעמים האלו שאלתי אותו על כיוון. וגם אם כן, אז מה? מה הוא נעלב? זה כמו לשאול אם יש כיבוד. איזה סיסי זה להיעלב מזה. אם כבר, אני זו שצריכה להיעלב שבכל פעם שאנחנו נפגשים הוא מנסה להשכיב אותי אפילו שהוא עדיין שוכב עם האקסית. הוא יותר סיסי ממני, למען השם.

אמרתי לו, "א', אל תמציא." - ולא הזכרתי אפילו את העובדה שלמרות שאין לי גרוש על התחת (זה לא משהו להתגאות בו, יו נאו) פירגנתי ובאתי, הזמנתי שתיה, השארתי לו כסף בכובע (שזה אנונימי והוא אפילו לא ידע) ושלא נדבר על נסיעות ואוכל. בשבילי זה היה בזבוז של כסף שאני ממש אבל ממש צריכה - ואני מדברת על צורך למחיה ולא לאיזו נסיעה או מותרות. זו הסיבה שנעלבתי. אבל הוא היה די שיכור כשהוא אמר את זה, אז אני מנסה להבליג לו על זה.

בסביבות שתיים בלילה היינו רעבים וחיפשנו בכל העיר מקום פתוח. לא יאמן, היה רק מקום אחד, הזמנו טייק אווי ואכלנו על החוף והאוכל היה פשוט נורא! אכלתי הכל רק כי גוועתי, אבל תכלס - זה היה איום. א' הסכים איתי.

בכל מקרה, ט' הלכה לישון אצל בן-זוג שלה ולא' היה רק שק-שינה אחד של יחיד והיינו צריכים להתרכבל בו בלילה על החוף (אני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא היה בכוונה. גברים.) היה קצת קר ולא הצלחנו להתכסות עד הסוף, כי היינו שניים בשק"ש יחיד, אבל היה נחמד. יותר הטרידה אותי הלחות הכבדה - ישנו על הדשא (כי החוף היה מלא במדוזות מתות) והוא היה מלא בטל מהלחות והרטיבות העירה אותי מדי פעם.

לא ישנו כל כך טוב אבל מוקדם בבוקר (בסביבות 5 כזה) התעוררנו וחזרנו לאוטו. אספנו את ט' מהחבר שלה ונסענו לארוחת בוקר בארומה. ישבנו שם לפחות שעתיים, ואני חייבת להגיד משהו - אני שונאת את ארומה!

למה?

אני אגיד לכם למה.

כי אנחנו יושבים בכיף שלנו, והמקום הכי מוצל (היה חום אימים!) וצדדי שהיה הוא השולחן שעמד בדיוק מתחת למיקרופונים. אנחנו משוחחים ואני מנסה להתגבר על הHDD שלי ולהקשיב למה שחברים שלי מדברים, אבל כל רגע אני שומעת מלמעלה, "איציק!" "יוסי!" "חיים!" "צבוטוטי!" "קוטוטי!" - וזה ממש לא עוזר לי להקשיב טוב יותר!!! כל שניה כשנשמע הקול (ובחיי שהדבר הזה מקפיץ!) סיננתי קללה עסיסית.

אבל למדתי את הלקח - מעכשיו, אם אין אופציה טובה יותר מארומה, לוקחים טייק-אווי ויושבים לאכול בפארק.

כשהגעתי הביתה הייתי עייפה והחלטתי לישון צהריים. ויודעים מה? -