סלחו לי בזמן שאפרוק קצת קיטור. נמאס לי מכל הכפייתיות הזאת לניקיון בכל מקום.

אמא שלי כל כך אובססיבית לניקיון, שאחרי 6 שנים שלא גרתי איתה וגם לא קרוב אליה, מוזר לי פתאום להיות שכנה שלה ולבקר כל יום. פתאום אני נזכרת בכל הסיבות שבגללן עזבתי מוקדם כל-כך את הבית.

קחו שאיפה עמוקה כי אני עומדת להדהים אתכם:

אמא שלי שוטפת את הבית פעמיים בשבוע ומרססת נגד תיקנים בכל הכניסות (ויש לה 5! זה בית קטן, אבל היא פתחה אותו מכל כיוון אפשרי). היא לעולם לא תשאיר דלת או חלון פתוח שמא ייכנס עכבר. היא לא משתמשת בכלים אמיתיים אלא רק בחד-פעמי כי היא נגעלת לשטוף ולאכול מהם שוב, לא שמא הם לא נקיים מספיק, אלא כי הם בודאות (בתפיסתה) לא נקיים נקודה. כן, קראתם נכון, פלסטיק תעשייתי נקי יותר מזכוכית מקורצפת לדעתה. בכלל לא אפצח בנאום ארוך על זיהום סביבתי ולא אפתח את עניין בזבוז הכסף, היא משתמשת בחד-פעמי להכל - צלחות, כוסות, סכו"ם, קופסאות פלסטיק ואפילו מגשיות לאיחסון במקרר. נראה לי שזה קטע של דתיים, לא? אין לי מושג. וכל זה לא רק כשהיא יושבת לאכול לבד, אלא גם כשאני אוכלת אצלה וגם כשיש לה אורחים.

חכו, אני רק מתחממת.

כשהיא מבשלת היא נראית כמו מנתח בפעולה. היא משתמשת בכפפות לטקס, כי היא לעולם לא תעיז להיכנס למטבח ולגעת בקודש קודשי הקודשים, כלומר, באוכל, בידיים חשופות; ולא רק זה, היא גם לא מסוגלת לדבר כשהיא מעל אוכל. אם היא עומדת מול הכיריים ומתחת לאף שלה יש סיר של פסטה, היא לא תדבר. היא אפילו לא תפתח את הפה. כשאני מגיעה ורואה אותה במטבח, אני אפילו לא מנסה לפתוח בשיחה. רוצים לשמוע למה? - כי אם היא תדבר, אז טיפות של רוק עלולות לעוף מהפה שלה ישר לתוך הסיר. כן כן, בחיי. והיא אומרת שאני חיה ב'עולם מדומיין'. מי שמדבר. אם בעלה, כלומר אבא שלי, יעבור במטבח וישאל אותה מה השעה, היא תתעצבן ותצעק עליו שהוא דיבר במטבח ותזרוק את כל הסיר שעמד על השיש במרחק מליון מטרים ממנו, לפח. לא רק את התבשיל - את כל הסיר!

כשאני אומרת שלאמא שלי יש מחלת נפש אני לא זורקת באוויר. היא מעולם לא עברה אבחון, אבל זו לא תעלומה גדולה. היא חולה בנפשה ובמקום להשלים עם זה שהיא חולה, היא טוענת שהיא פשוט בעלת "מודעות גבוהה". בולשיט מאמא.

זה לא הכל. אם מבקרים אצלה אורחים (וזה כולל אותי, אני נחשבת זרה כי לא גרתי אצלם הרבה שנים ומי יודע באיזו מחלה נדבקתי במשך הזמן הזה) והאורח משתמש בשירותים של הילדים (שפעם היה שלי ושל אחיותיי והיום שייך לאחותי האמצעית בלבד, ר'.) היא תלך לשם מיד אחרי שיצא ותרסס את מושב האסלה באלכוהול ותשפוך על הקרש אקונומיקה. מי יודע מה יש לאורח על התחת, אתם יודעים. זו הסיבה שאני גם לא משתינה ולא מחרבנת אצלם. היא נגעלת מזרים ואני כבר נחשבת זרה. כשאני מגיעה לביקור ואומרת לה, "תני לי לעזור לך, אני אורחת." והיא אומרת, "מה פתאום אורחת, זה הבית שלך." - ואני קצת סקפטית בנוגע לאמינות שבדברים כשאני מרגישה לא בנוח אפילו להשתין בשירותים הסטריליים שלהם.

אני בטח לא צריכה לציין, אבל אסור אצלה בבית לגעת באוכל בידיים. גם אם תרצה עוגיה מתוך צנצנת, אתה לא יכול להכניס את היד ולקחת, אלא רק להפוך את הצנצנת ולנער אותה עד שעוגיה ארורה אחת תצנח לך ליד. ואם נפלו 20, אין ברירה. תאכל את כל ה20 אבל לעולם אל תכניס בחזרה. אני רצינית, בחיי, הכל אמת. עדיין לא התרגלתי לכל זה, וזה גם לא היה חמור כזה ממה שזכור לי פעם. כלומר, היא היתה משוגעת, אבל לא ככה. זה ממש החמיר. שמתי לב שהיא גם קנתה פח גדול יותר והיא משתמשת בשקיות הזבל הענקיות והעבות האלה שמשתמשים במסעדות. הם שלושה נפשות בבית ורוב הזמן היא שם לבד! למה צריך כל כך הרבה מקום לזבל?! - והם זורקים את הפח שלוש פעמים ביום!!! כשעבדתי במסעדה, לא היינו זורקים שלוש פעמים אפילו את הפח של המטבח, מה נסגר?! היא לא מפרידה זבל, שמה הכל בשקית אחת ולפח. עד ששיכנעתי אותה לעשות פח נפרד לבקבוקי פלסטיק יצאה לי הנשמה, והיא כמובן לא שכחה להוסיף ולומר שאני אחראית לבוא אליהם ולזרוק את הפח לבקבוקיה כי היא לא תעשה את זה. אוקיי אמא, זו לא עבודה קשה כל כך, זה ממש ליד הפח הירוק, את יודעת. כשהיא היתה אצלי בטריילר פעם אחת, היא שאלה איך אני מצליחה להפריד 5 פחים שונים ואם זה לא עושה לי כאב ראש. אמרתי לה שמראש אין לי הרבה זבל כי אני היפסטרית ירוקה, ואני זורקת את הפח הקטן שלי רק פעם בכמה ימים.

מעולם לא קיבלתי נשיקה או חיבוק מאמא שלי. גם לא מאבא, אבל זה בגלל שהוא פשוט לא אדם חם במיוחד. אבל אצל אמא שלי הסיבה היא שיש לה גלי חום (הגיל...) והיא מרגישה שהיא מזיעה וזה מגעיל אותה לגעת באנשים כשהיא מזיעה. עד היום אני זוכרת שהייתי בת 5 או 6 ובאתי לחבק אותה, היא דחפה אותי, צועקת, "תתרחקי ממני! איכס!" וחשבתי שה"איכס" מכוון אליי ומאז לא התקרבתי אליה. גם היום, כשאני יודעת שהיא לא נגעלה ממני אלא מעצמה על כך שהיא מזיעה, אני עדיין מרגישה קצת רע בפנים ולא מעיזה לגעת בה. אפילו היחסים בינינו נהרסו בגלל השטויות האלה. עדיין מודעות גבוהה, אמא?

אני בקושי קופצת לבקר כי אני לא מרגישה שם בבית בכלל, ובגלל שאני לא רוצה לפתוח איתה את הנושא הזה, זה כל פעם מעצבן אותי כשהיא שואלת, "למה לא באת היום?" או, "למה לא ביקרת כבר כמה ימים?"

זה כמובן לא רק עניין הניקיון אלא גם העובדה שהיא תקועה בוואטסאפ שלה ולא מרימה אליי את העיניים וזו הסיבה שאני מבקרת אותה רק בשבתות (כי היא דתיה ובשבת הסמארטפון סגור תודה לאל) - אבל זה כבר נושא אחר.

וזו לא רק אמא שלי, אנשים. כולנו כאלה! נהינו רכרוכיים, פחדנים. תחשבו על זה, אנחנו מפחדים מחיידקים!  חיידקים!!! כן כן, היצורים הקטנים האלה שמעולם לא ראינו אבל שמענו עליהם המון במדיה ובתקשורת. זה בכל מקום! נהינו אובססיביים להיגיינה גבוהה.

מאיפה הפחד הפתאומי הזה מחיידקים הגיע אל המין האנושי? נכנסנו לסוג של פאניקה והתחרפנו, מקרצפים פה ומרססים שם ושוטפים את הידיים שלנו בלי סוף ומבשלים את האוכל שלנו יותר מדי, מנסים להימנע מכל מגע עם חיידקים. זה מגוחך וגובל בטמטום. אבות אבותינו היו חיים באוהלים ובקושי התקלחו ונגעו בחיות מתות אחרי ציד ומעולם לא הרגישו שזה 'מלוכלך' או 'מלא בחיידקים' - לא כי לא היתה מודעות, אלא כי זה טבעו של המן האנושי! נוצרנו מהטבע ונולדנו להיות חלק ממנו, אבל עכשיו אנחנו רק בורחים ממנו כי הראש נכנס לנו לתחת.

פחד מחיידקים... פחחח. כולנו פחדנים - היום אי אפשר אפילו לאכול משהו טבעי. כל הסופר-מרקטים והמגאים והיינות-ביתנים וכל המאה ואחת האחרים מפוצצים רק בחרא. אם זה לא חטיף מלא שמן ורעל, זה חטיף-עאלק-בריאות מלא בחרא. אפילו עלי נענע או אשכול ענבים, אפילו כוס מים מהברז!!! - הכל עובר עיבוד. פאק. וגם אם תנסה לברוח מזה ותפסיק לקנות בסופרמרקטים ותחליט רק ללקט פירות בעצמך - הכל מרוסס! הכל מסביב מלא בכימיקלים שמונעים מחיידקים להיכנס לנו לאוכל ולגוף, ואנחנו שוכחים שמה שיותר מסוכן הוא הכימיקל ולא החיידק! תחשבו על זה רגע - הכימיקל הרג את החיידק! מי יותר מסוכן פה?! - אנחנו מעשנים טבק, שותים משקאות מוגזים בכמויות, מכסחים אוכל מטוגן - ומה שמפחיד אותנו זו תולעת מלאה פרוטאין על החסה? - בולשיט מאמא.

חוץ מזה, למה נראה לכם שיש לנו מערכת חיסונית? ליופי? למיקוד של הבגרות בביולוגיה? לעוד ערך באנציקלופדיה? - כל הרעיון של המערכת החיסונית זה להילחם בחיידקים רעים ולחסל אותם לפני שיחסלו אותך. אבל כדי לעבוד, המערכת החיסונית צריכה להתאמן על חיידקים אמיתיים. פחות ג'ל לחיטוי ידיים (מים זה פשוט לא נקי מספיק..?), פחות אוכל מרוסס, פחות מקלחות, והמערכת שלך מחסלת חיידקים קטנים. ככה, כשחיידק גדול יגיע, היא תוכל להיות מוכנה יותר נגדו. הגיוני, לא? אבל אם תיקח ויטמינים כל יום, תשטוף ידיים כל חצי שעה ותתקלח פעמיים ביום - לא תיתן למערכת החיסונית שלך הזדמנות לעבוד בכלל! כשיגיע חיידק, גם לא אחד מסוכן במיוחד, היא לא תדע מה לעשות עם עצמה. ואתם יודעים מה יקרה אז? - אתה תחלה, אתה תמות וזה גם יגיע לך כי אתה חלש ובגלל הפחדים הלא הגיוניים שלך, החלשת את כל המערכת החיסונית שלך. אבל נו, העיקר שהידיים שלך נקיות.

תנו לגוף שלכם לחסן את עצמו במקום להזריק לו חיסונים מבחוץ! הוא טוב מספיק לספק לעצמו הגנה! מצטערת על כל סימני הקריאה, זה פשוט מקליד את עצמו החוצה ממני!!!

תנו לי לספר לכם משהו. ב2011 הייתי הומלסית. הייתי ישנה בכל מקום אפשרי, אם זה על חוף הים, על פוף במטבח של פאב, על הרצפה בפינת רחוב או במיטה של חברים שהציעו עזרה ללילה. כמעט ולא התקלחתי, אכלתי בעיקר אוכל תעשייתי (לא היתה לי אפשרות להתפנק, יו נואו) והייתי חשופה לכל מזג-אוויר אפשרי. זה היה באילת והמעלות שם גבוהות מאוד ביום ונמוכות מאוד בלילה. אני מדברת על חום מפחיד ויבש וקור עומד וגבוה שאי אפשר לזוז. וככה הייתי כל יום. עבדתי והיה לי כסף, אבל לא היתה לי דירה. סיפור ארוך שאספר לכם יום אחד בבואו נדבר היסטוריה. ואתם יודעים מה? לא הייתי חולה בתקופה הזאת אפילו פעם אחת. 6 שנים שלא היה לי אפילו צינון קטן!

חזרתי לגור ליד ההורים - באם! אני חולה. פעמיים ברצף! אני לא אומרת שזה קשור, אבל בחייכם... שלא אחשוד?

אז אני אישית לא משתמשת בשום אמצעי זהירות נגד חיידקים. אני לא מכסה את מושב האסלה בחמישים טון נייר טואלט ואם יש לי דחוף אני עושה גם בשטח, אני לא מתרחקת מאנשים שמשתעלים, אני נוגעת במה שמתחשק לי ואם נופל לי אוכל על הרצפה אני מרימה ואוכלת אותו. ואני עדיין בסדר. גם כש"חליתי" לא מזמן, הייתי בסדר, היה לי חום נמוך יחסית שירד אחרי יום אחד. אמנם שתיתי כדור נגד כאבים, אבל לא בגלל החום אלא כי באותו היום גם קיבלתי מחזור, ואמנם כן, אני בת-זונה קשוחה, אבל יש גבול להתכווצויות הרגליים והבטן שאני מוכנה לספוג בלי לערב מדי פעם את הרפואה המערבית.

ותראו אותי, יש לי מערכת חיסונית קשוחה יותר משל כל כפייתי-ניקיון שאני מכירה. אני לא נדבקת מאנשים חולים, אני לא חוטפת מגרנות או בחילות ולא מקיאה מאוכל קצת נא מדי או מקולקל, והפעמים היחידות שיש לי חולשה או סחרחורת זה רק בגלל תת-תזונה או חוסר בנוזלים. כן, גם לי יש את הבעיות שלי (אל תדאגו, אני לא אנורקסית או משהו), אבל חוץ מזה, המערכת שלי חמושה בנשק ביולוגי, עם הגנה אוטומטית גבוהה של היקפי לייזר וראיית לילה, ולחיידקים הטובים שלי יש רובי סער צבאיים מודרניים והם לא מהססים להשתמש בהם. וזה רק בגלל שלמערכת שלי היו הרבה הזדמנויות להתאמן והיא כבר מיומנת ונמצאת בכוננות תמידית.

ובעניין המשפחה שלי? - שימשיכו למלא את העולם בפלסטיק מעובד לא-מתקלה ולהתלונן על התחממות כדור הארץ. מזמן הפסקתי לנסות לשנות אותם. אני מנחמת את עצמי בעובדה שעד שבני האדם ישמידו את כדור הארץ, אני והילדים שלי והנכדים שלי והנינים שלי והנינים שלהם - כבר לא נהיה פה. ואולי עד אז יהיו לנו צרות גדולות יותר על הראש - כמו אפוקליפסת הזומבים הממשמשת ובאה. אני מקווה שאתם מתכוננים לקראתה :)